הערת העורך: ספרו של דואן אלגין, Choosing Earth מקרין חצי מאה לעתיד כדי לחקור את העולם שלנו בתקופה של מעבר ח

באמצעות מותרות כדי לחשוף את הדברים החיוניים. מעבר מתרבות של "רצונות" לתרבות של "צרכים" מייצג שינוי חודר וחשוב. חברות צרכנות כמו ארה"ב יתבקשו לקצץ בצריכת משאבים בשיעור של כ-75%. למרות שהאתגר הזה הוא עצום, התמורה יכולה להיות אפילו גדולה יותר. הצד החומרי של החיים יכול להיות קל יותר, פחות מכביד ונוח יותר, במקביל לכך שהצד הלא-חומרי של החיים הופך להיות יותר ער, חי ואקספרסיבי. כדי לפצות על המגבלות החומריות, אנשים יטפחו חברויות משמעותיות יותר, יחלקו ארוחות פשוטות, יבלו יותר זמן בטבע, יעשו מוזיקה, יעשו אמנות, יפתחו את חיינו הפנימיים ועוד.

לעתים קרובות אני שומע אנשים אומרים או שהטכנולוגיה תציל אותנו או שהיא תשעבד אותנו. טכנולוגיה היא לא רעה מטבעה, היא כלי. השאלה היא האם הכלים האלה מספיקים כדי להציל אותנו מצריכת יתר שלנו של כדור הארץ? נאמר אחרת: אם האתגר לעתיד האנושות הוא לגדול ולעבור לבגרות המוקדמת שלנו כמין, אז האם כלים נוספים יהיו המפתח לאפשר לזה לקרות? האם כלים חומריים יהוו תחליף יעיל לבגרות פסיכולוגית ורוחנית רבה יותר? נראה לי שצריך לשלב את הכלים שלנו עם רמה גבוהה יותר של תודעה ובגרות. הטכנולוגיה לבדה לא תציל אותנו. הלב והתודעה האנושית הם שגם צריכים לצמוח. חלק גדול מהבעיה הוא ההנחה שמכיוון שטכנולוגיות הביאו אותנו עד הלום, הן יקחו אותנו לעתיד הרחוק. עם זאת, טקס המעבר שאנו עוברים כעת מזהה שאנו כאן כדי להצמיח את התודעה והחוויה של החיים שלנו - וזה במידה רבה "עבודה פנימית". טכנולוגיה לא יכולה להחליף למידה זו. אין בכך כדי להכחיש את חשיבותן של טכנולוגיות; במקום זאת, זה לראות את החשיבות החיונית של שילוב הכוחות החומריים שלנו עם רמות גבוהות יותר של אהבה, חוכמה ותכלית.

קוסמוס | אני חושב שיש מה לומר כדי להכניס את האינטליגנציה הפעילה שלנו לחלק מהטכנולוגיות האלה לפני שיהיה מאוחר מדי לעצב מחדש את מה שאנחנו רוצים מהן.

דואן אלגין | אני כותב ומדבר על העשור של שנות ה-2020 מאז 1978. במשך למעלה מ-40 שנה, אני אומר שהעשור של שנות ה-20 של המאה ה-20 יהיה מכריע - שזה הזמן שבו אנחנו עומדים לפגוע בחומה אבולוציונית. במילים אחרות, לא ניתקל פשוט ב"קיר אקולוגי" ובגבולות חומריים לצמיחה. ניתקל ב"קיר אבולוציוני" שבו אנו פוגשים את עצמנו כבני אדם ומתמודדים עם שאלות יסוד: באיזה סוג של יקום אנו חיים? האם זה מת או חי? מי אנחנו? האם ישויות ביולוגיות בלבד או שאנו גם יצורים בעלי מימד קוסמי והשתתפות? לאן אנחנו הולכים? האם האבולוציה החומרית היא המדד להתפתחות שלנו או שיש מימדים בלתי נראים לחיים שיתפתחו גם הם?

"בחירת כדור הארץ " אינה תחזית לעתיד; במקום זאת, זו הזדמנות לדמיון חברתי קולקטיבי. יש לנו ברירה. אם נוכל לזהות את העתיד שאנו יוצרים - להפעיל אותו בדמיוננו החברתי - נוכל לבחור מסלול חלופי קדימה. אנחנו יכולים להתקדם לעבר מעבר גדול, לא לחכות לקריסה. אנחנו יכולים להתחיל לשתול את הזרעים של העתיד הזה עכשיו, לעבוד אחורה מעתיד חיובי שאנו רואים בדמיון הקולקטיבי שלנו. גיוס המודעות הקולקטיבית שלנו היא חלק מההתבגרות שלנו. החופש שלנו לדמיין באופן יצירתי את העתיד ולאחר מכן לבחור מחדש מתעורר. לבחור בכדור הארץ ולבחור בחיים.

קוסמוס | כֵּן. מרגש לראות שכל כך הרבה כבר בונים את העתיד בלי לחכות לאישור, בלי לחכות לקריסה. אלה שבונים כפרים אקולוגיים וכלכלות מתחדשות, תנועת Transition Town, מיליוני היוזמות הקטנות בכל מקום - מגנים קהילתיים ועד לערים שלמות כמו אורוביל בהודו; מאמצים לשמר ולהגן על יערות, בעלי חיים ותרבות ילידית. יש כל כך הרבה יוזמות כרגע שהן מודלים רבי עוצמה למה שאנחנו עשויים לעשות בעתיד.

דואן אלגין | המשפחה האנושית נקראת לתפקיד ואחריות גבוהים יותר של החיים על כדור הארץ הזה. אם נוכל לעורר את הדמיון הקולקטיבי שלנו, יש לנו עתיד של הבטחה. אם אנחנו יכולים לדמיין את זה, אנחנו יכולים ליצור את זה. ראשית עלינו לדמיין זאת. הזמנים שלנו דורשים גם תחושת דחיפות וגם סבלנות רבה. כבר שנים שכתבתי שיר קצר על המסגרת של המחשב שלי. זה שיר זן, והוא אומר, "אף זרע לא רואה את הפרח". אנחנו שותלים זרעים עם ספרים, סרטים, ארגונים עסקיים, תנועות חברתיות וכן הלאה, בתקווה שנראה אותם פורחים. פתגם הזן מייעץ לנו לוותר על התקווה שנראה את תוצאות מעשינו. קבל שאולי לא נראה את הפריחה. הזרעים שאנו שותלים כעת עשויים לפרוח זמן רב לאחר שנמשיך הלאה. התפקיד שלנו כעת הוא להיות חקלאים בעלי חזון - ולשתול זרעים של אפשרויות חדשות ללא ציפייה שנראה את פריחתן.