שרים לעגבניות

ביקרתי הבוקר בבית העגבניות: מקלט הבנוי ממוטות אינסטלציה לבנים מקושתים מכוסים בניילון. זה שומר עליהם חמימים באזור הררי שבו האביב יכול להישאר קריר עד סוף יוני ולילות נשארים קרירים רוב הזמן. כרגע העגבניות חזקות ומלאות פרי ירוק גדול בין עלים בשפע ירוק עמוק. הפרי רק מתחיל לגוון באדום ואני נרגש מהסיכוי לאכול עגבניות טעימות שהבשלו בגפן, שגדלו מהזרעים הזעירים שהחלו בבית במרץ.

כל בוקר אני מבקר בגן ומתענג על מה שצומח. היום כשאני נכנסת לבית העגבניות, אני מרגישה קבלת פנים. אני מרגיש שהעגבניות שמחות לראות אותי כמו שאני רואה אותן. פתאום אני מרגיש את הדחף להישאר קצת, לבלות איתם, לתקשר וליהנות מהנוכחות שלהם. אני מתיישב ומתחיל לשיר, עם תחושה ברורה שהם יאהבו את זה. ראשית אני שר את שיר הגן , שאהוב מאוד על ילדים בגיל הגן: "אינץ' אחר אינץ', שורה אחר שורה, הולך לגרום לגן הזה לגדול." אני זוכר את פיט סיגר הישן והטוב ששר את זה כל כך טוב. אבל זה לא היה השיר המתאים להיום אז שיניתי לבהאג'אן , שיר התמסרות, והעגבניות אהבו אותו, ואהבתי אותו. חגגנו את השפע, היצירתיות, התפוקה וחדוות היצירה.

מעולם לא שרתי לעגבניות לפני כן. לפעמים אני שר תוך כדי גיזום או ניכוש עשבים או השקיה, או מזמזם תוך כדי היתד ופיתול. אבל לשיר בכוונה לעגבניות, לבחור נתח שחשבתי שהם יאהבו, זו דרך חדשה עבורי להיות עם הגן. זה שומר.

עמים ילידים רבים גורסים שלכל צמח יש את השיר שלו. כאשר למרפא או לשמאן יש זכות להשתמש בשיר של צמח מסוים, זה בגלל שהצמח נתן רשות. מדוע הרעיון הזה כל כך זר עבור רוב האנשים בתרבות שלנו? למה אנחנו לא יכולים לשמוע את שירי הצמחים? למה אני לא יכול לשמוע את שיר העגבניות?

זה לא נראה כל כך מוזר שלכל צמח יש את השיר שלו כשאני נזכר שהכל הוא רטט. פיזיקה מודרנית ותורות עתיקות נעו יחד בהבנה זו. חודרים אטום לחלקיו הקטנים ביותר הידועים ואין שם חלקים, רק גלים מתנודדים או חלקיקים שמתבטאים בצורה כשהם רוטטים. צליל הוא רטט. האוזן שלנו מכוונת לקלוט טווח מסוים של רטט ולהבין אותו כקול. בני אדם מייצרים מכשירים שתופסים טווח רטט גבוה ונמוך ממה שהאוזן האנושית יכולה לקלוט ופתאום אנחנו יכולים לשמוע את השיר של החלל הרחוק, של אלקטרונים, של כוכבים.

הכל רטט. הכל יוצר סאונד. חאפיז כתב, "הקשיבו למוזיקה. אני הקונצרט הזורם מפיו של כל יצור, שר עם אינספור האקורדים".

אנשים ילידים רבים טוענים שדווקא על ידי הקשבה בלב מתרחשת היכולת שלנו לשמוע שירים של יצורים אחרים כמו צמחים. איזו רגישות צריכה להתפתח כדי להיות קליטה, לשמוע את השיר שבוקע מכל יצור? הלב שלי שר בגינה, מזנק משמחה כשאני פוגש צמחים שונים שצצים, פורחים, מניבים פרי או סתם נמצאים. אני מרגיש שהעגבניות קולטות את החיבה שלי, שהן מעריכות את השירה שלי להן. הלוואי ויכולתי לשמוע אותם שרים בחזרה, או איתי. אולי כן, אבל זה בדרך שונה מהילדים בבית הספר ששרים איתי.

הכל רטט. הכל יוצר סאונד.
חאפיז כתב, "תקשיב למוזיקה.
אני הקונצרט הזורם מפיו של כל יצור,
לשיר עם שלל האקורדים."

המדע הביולוגי המודרני פיתח כלים רגישים ביותר התופסים את התנועה המתמשכת של תאים חיים, כולל תאי צמחים; תנועה שיוצרת קצב משתנה. נראה שהידע הזה תואם את התובנות של המדע הילידים, דרכי הידיעה העתיקות הללו שגם קולטות את הרטט של הצמחים, את השיר שלהם. אבל הם קולטים את זה דרך מצבי תודעה אחרים, דרך תפיסת הלב ולא החושים שאנו מפעילים בדרך כלל בעולם החומר.

גם תאי הלב מתנודדים, וכל דפוסי התנודה מדגימים את יכולת הסחף, המקצבים שלהם להסתנכרן, בין אם מדובר במטוטלות של שעונים או בתאים בודדים. כאשר מושכים אותו, הקצב או השיר של תא אחד תואמים את זה של אחר. האם ביום זה תגובת ליבי לעגבניות מאפשרת לי לתפוס את השיר שלהן? האם הדחף שלי לשיר לעגבניות כי הן שרות לי? האם הם תמיד שרים? האם זה היום שבו אני קולט את הרגישות והעדינות של השיר שלהם?

משהו היום מאפשר לי להגיב בשיר אליהם. אולי באמת אנחנו שרים אחד לשני - הם בדרך שירת העגבניות שלהם ואני בדרך האנושית שלי.