קלייר דאן מובילה את הדרך, יחפה, במורד שביל מתפתל מאחורי ביתה אל גדות בירורונג, או נהר יארה. כשאנחנו יושבים על הדשא היבש בשעות אחר הצהריים המאוחרות של יום עם 40 מעלות, הציקדות מצייצות ויש תחושה של נינוחות למרו

תחושה של מבט לאחור של משהו שרוצה לנוע דרכי. ואליזבת גילברט מדברת על זה כל כך יפה, המוזה שרוצה לנוע דרכי. ושרעיונות הם עצמאיים, אם לא תופסים את הרעיון אז הוא ידפוק על דלתו של מישהו אחר. אז זה הרעיון של הצורך להיות פתוח מספיק וקשוב מספיק כדי שהבריאה תנוע דרכה, כמו העצם החלולה. וזה באמת הרגיש ככה עם הספר שלי. למרות שנאבקתי עם זה.

כן. אני מניח שזה אחד המאפיינים של ללכת אחר ייעוד עמוק יותר - שזה לא בהכרח מה שאתה חושב שאתה רוצה [צוחק]. או מה שקל לעשות.

כן, אתה מקבל את מה שאתה צריך, לאו דווקא את מה שאתה רוצה. אני מרגיש שהמשפט הבסיסי הזה שמאפשר לי איזושהי תחושה של חיים מיסטיים הוא באמת כניעה למה שהחיים מציעים. באמת כניעה לאופן שבו החיים נראים לך. להילחם במציאות זה לא כיף. ויש פשוט כל כך הרבה קלות, אמון וקבלה שמגיעים עם הכניעה הזו. להגיד, "אוקיי, אני אפסיק לטפס, אני פשוט אשחרר את הגדה ואכנס לנהר, תהנה, לנווט במפלים ואראה לאן זה יוביל אותי."