אני רואה אותך! אני כאן!

"אני רואה אותך!"

אני כאן!

"במשך מאות שנים, בושמנים אפריקאים בירכו זה את זה בדרך זו. כאשר אדם מבחין באחיו או באחותו היוצאים מהסבך, הוא קורא, 'אני רואה אותך!' ואז המתקרב שמח, 'אני כאן!'"

"עדות נצחית זו היא פשוטה ועמוקה כאחד, והיא מרשימה שחלק ניכר מהמסע הטיפולי המודרני שלנו נסבל למען מטרה זו: כדי שמי שאנחנו והיכן היינו ייראו. כי עם אישור פשוט וישיר זה, ניתן לתבוע את נוכחותנו, לומר 'אני כאן'."

"אותם אנשים בחיינו שאישרו את היותנו אישיים בכך שראו אותנו וקראו לנו כך, הם היסודות של הערך העצמי שלנו. חשבו על מי הם."

"מבחינתי, הראשונה ששמחה על כך שזנקתי אל החוץ הייתה סבתי. אלמלא אהבתה החד משמעית, אולי לעולם לא יהיה לי האומץ לבטא את עצמי בכלל. ואחרי הכל, האם אמנות על כל צורותיה אינה השביל היפהפה של ניסיונותינו האנושיים מדי לומר, שוב ושוב, אני כאן."

"חשוב לציין שההבחנה מאפשרת לנו לתבוע את חיינו, ואז מתאפשר לנו להעביר את המתנה לאחרים. אבל חשובה לא פחות מעדות היא השמחה שבה הבושמנים הללו מכריזים על מה שהם רואים. זוהי שמחת הראייה הראשונה והידיעה הראשונה. זוהי מתנה של אהבה."

"בתרבות שמוחקת את אנושיותה, ששומרת על מעשה התמימות וההתחלה בלתי נראים, אנו זקוקים נואשות להיראות בשמחה, כדי שנוכל להכריז באותה מידה של פליאה ותמימות שמכל הדברים המדהימים שיכלו להיות או לא, אנחנו כאן."

"מאז שאנחנו זוכרים את עצמנו, אנשים מהשבטים העתיקים ביותר, חופשיים מהציוויליזציה, שמחו על היותם יחד על פני האדמה. לא רק שאנחנו יכולים לעשות זאת אחד למען השני, זה חיוני."

"כי כשם שכוכבים זקוקים למרחב פתוח כדי להיראות, כשם שגלים זקוקים לחוף כדי להגיע לפסגה, כשם שטל זקוק לעשב כדי להיספג, חיוניותנו תלויה באופן שבו אנו קוראים ושמחים, 'אני רואה אותך!' 'אני כאן'"

~מארק נפו מתוך "ספר ההתעוררות": לחיות את החיים שאתה רוצה על ידי נוכחות בחיים שיש לך