אני אתגר אותך פעמיים

הקצוות של הדברים תמיד מטעים.
כי מלמדים אותנו להאמין
בסופים ובהתחלות.

אבל האמת היא:
אין גבולות.

וכל הגבולות הם קווים
מצויר בדמיון
(כמו קו המשווה)

אנשים אוהבים לשים דברים
במקומות שלהם.

(אנחנו מאמינים בשייכות
אֵיִ שָׁם)

זו הבעיה עם
שִׁירָה-

(זה לא מבין
שייכות)

והוא לא יוצב במקום.

עם צבעי פסטל על נייר אולי
אבל מי יכול לחיות את החיים בקפדנות
בתוך הקווים?

צבען של מדינות אשר
לא ניתן להכיל
בקלישאות שבהן-

האדום של ליבך נשפך
אל תוך האדום של נשפכי הוורדים
אל תוך האדום של שפכי השקיעה
לתוך מהנדי על ידי כלה.

ומי יכול להסביר את הדברים האלה?

אבל מה שאני רוצה לדעת זה פשוט:

מי יישב את השמיים על ראש ההר
ומי צייר את שולי הים חסרי המנוחה?

הכל זורם לתוך הכל
אַחֵר.

כמו תמונה שצוירה בלי פעם אחת
הרמת עיפרון מהנייר;
העולם הזה.

עכשיו ספר לי את סיפור חייך
(מי שלא תהיה) המשך
אני מעז אותך פעמיים!

ספר לי את סיפור חייך

בלי לגעת אפילו פעם אחת
שֶׁלִי.