בצל אדום: הפך על ידי יופי

הייתי בקצה הקומפוסט עם שני בצלים אדומים שזה עתה נקטפו, ושטפתי לכלוך מקליפתם. באותו זמן, המוח שלי התחבט עם מחשבות לא נעימות, הרגשתי עוול בסיטואציה מסוימת, סקר כיצד עשו לי עוול. לא בטוח בפני מי ציינתי את המקרה שלי. לא הבצל האדום.

כשקלפתי את השכבה החיצונית של אחד, השמש קלטה את האדמומיות שלה, האירה אותה כמו אודם, והתנשפתי לנוכח היופי המדהים שבה. המחשבות נדמו, והזוהר האדום ספג את הווייתי בהכרת תודה ויראה.

פתאום הרגשתי טיפשי בגלל מה שנראה עכשיו קליטה קטנונית. כאן הייתי מוקף ביופי, אך לא קשוב אליו, נתתי לעצמי לשקוע במחשבות לא על עכשיו, לא מועיל, ומכשול להיות נוכח.

רגע של חסד הוציא אותי מהמצב הזה והראה אפשרות אחרת, הראה שוב שהבחירה שאני עושה עם המחשבות שלי עושה את כל ההבדל בעולם שלי. הייתי רוטן ואפל, ולפתע השתניתי על ידי יופי.

ברצוני לומר שהתובנה הזו שינתה את ההתנהגות הנפשית שלי ומעולם לאחר מכן נמנעתי ממחשבות עצבניות, במקום זאת ביקשתי למצוא יופי ולהתרגש ממנו. אבל זה לא המקרה. עם זאת, הבצל האדום המשיך להיות מורה בתחום זה.

בחורף, כשהוצאתי בצל מהמקום שבו הם מאוחסנים במהלך החודשים הקרירים הארוכים, שוב נעצרתי על ידי הצבע האדום העמוק והעז של עור מיובש, הדפוסים שלו נחשפו כמו עיצובי ויטראז'ים גיאומטריים. החוויה הזו הזכירה את הקודם בקומפוסט. הפעם לא הייתי שקוע בעצבנות, פשוט לא ממש הייתי שם בכלל. איפה היה מוחי כשלפתע האדום הסגול העמוק הזוהר הזה משך אותו אל העכשיו? עכשיו היה מלא, עשיר, חי. המקום האחר הזה? אני אפילו לא יודע.

מושך בצל אדום מהאדמה, מקלף את הקליפה החיצונית הקשה, מכוסה הלכלוך, אני רואה שכבה לבנה מודבקת על האדום הכהה. הצבע הכהה מאחורי השכבה החיוורת חושף רשת של דפוסים, בדומה לעבודת לבנים, לתאי עור הנראים במיקרוסקופ, לשכבות השכבות בקליפת העץ הפנימית. שוב, אני נעצר עם היופי והפלא של הדפוסים בטבע.

זה שולח אותי לטיול בגן מתוך כוונה מכוונת לחפש יופי. אני מגלה את זה בכל מקום. פריחת דלעת זוהרת, צהובה כל כך שנדמה שיש אור בתוך עלי הכותרת, משמחת גם אותי וגם את הדבורה המתנודדת בפנים בשמחה, מזמזמת בהנאה. אור מבעד לעלי הכרוב חושף תבניות של ורידים שנראים כמו תבניות מסועפות של עצים בחורף. עלי גזר דמויי שרך מתנפנפים קלות ברוח בקושי ניתנת לזיהוי, ריקוד נוצה. בכל מקום יש יופי.

אני נזכר בחלק משיר של שבט הנבאחו ומבינה אותו בצורה חדשה.

עם יופי אפשר ללכת

עם יופי מולי, אפשר ללכת

עם יופי מאחוריי אפשר ללכת

עם יופי מעלי אפשר ללכת

עם יופי מסביבי אפשר ללכת

בגיל מבוגר, משוטט על שביל של יופי, תוסס, אפשר ללכת

בגיל מבוגר, משוטט על שובל של יופי, חי שוב, אפשר ללכת

הוא גמור ביופיו.

הוא גמור ביופיו.

מהי תעלומת היופי? איך אפשר להסביר את זה? זה יותר מפרספקטיבה, מונחת בעיני המתבונן. סימון וייל ציינה: "בכל מה שנותן לנו את התחושה האותנטית הטהורה של יופי יש באמת נוכחות של אלוהים. יש כביכול התגלמות של אלוהים בעולם וזה מצוין על ידי יופי. היפה הוא ההוכחה הניסיוני שהגלגול אפשרי".

היופי הזה - האופן שבו הוא מביא לנשימה נפשית, עוצר מחשבות ומביא אותי לשמחה ברגע - גורם לי לחשוב שזה חלק גדול מהדחף האמנותי. יש רצון ללכוד ולשתף את היראה שנחווה, ליצור גם את מה שיביא את הרגע של עצירת מחשבה, קליטה, הכרה של דפוסים ורבדים ומשמעות.

ליופי יש את הכוח לשנות. בצל אדום כבר לא אותו דבר - הם שערים לתהייה, זיכרון, יראה והכרת תודה. בגינה, זה מרגיש קל למצוא יופי, אבל אני לומד גם שהוא נמצא בכל מקום.

האם אוכל להפנות את דעתי, לכוון את תשומת ליבי, למצוא אותה?