חוט חיי: בעקבות חכמת הלב

לשחרר וללמוד ללכת אחרי החוכמה הפנימית שלי במקום אג'נדה.

זה החוט המשותף של חיי.

עד גיל 33 זו הייתה דרך משובשת, מלאה בורות כואבים ועמוקים.

לא הבנתי את המשמעות של כל מה שקורה לי והרגשתי אבוד.

נלחמתי בשיניים על זכותי להתקיים במובנים רבים.

וגמר בשחיקה.

שם שכבתי בתחתית.

בדיעבד, המתנה הגדולה מכולן באריזה רועדת.

ההזדמנות להתחלה חדשה.

לא הייתה לי ברירה אלא לעבור דרך החושך.

ושאלתי את עצמי בפעם הראשונה בחיי את השאלות:

מי אני?

למה אני כאן?

מעבר לכל המחשבות הצורחות של ראשי המותנה, שמעתי קול נוסף בפעם הראשונה.

הלב שלי נעשה נשמע:

״אל תסתכל אחורה

קְפִיצָה.

אתה חופשי לחלוטין להתחיל מחדש. תָמִיד'.

וכך, בעל כורחו, הכל בגן חיי המריא.

להתראות לעבודת השיווק שלי בשכר טוב בעולם הארגוני.

זה לא קרה בן לילה. היה לי קשה להפליא לוותר על ביטחון כלכלי.

למרות שהביטחון הכוזב הזה לא שימח אותי בכלל.

יצאתי בנחישות ממערכת יחסים שכבר לא הייתה נכונה.

וגם שחררתי את קבוצת החברים שלי שלא התאימה לי.

הדרך החדשה הראתה את עצמה באכילה בריאה, יוגה, ChiRunning ורוחניות.

לאחר מספר שנים, בן זוגי הנוכחי, ג'רואן, נכנס לתמונה איתו אני יכול עכשיו לחלוק את כל זה. והתחלנו לעשות הרבה אימונים כדי ביחד.

זה לא אומר שמאז ואילך הכביש הפך לכביש מהיר סלול לחלוטין.

יחד אותגרנו עוד לא מעט פעמים בהשתחררות וללכת אחרי קול ליבנו.

ראשית, הרעיון להקים מרכז ריטריט שאחרי 4 שנים של עבודה קשה התברר כלא הדרך שלנו.

בינתיים, הייתי מאמן חיוניות, מורה ליוגה ולימדתי שיעורי יוגה וריצה.

ובכל זאת הלב שלי רצה שאשחרר חלקית מכל זה, לא עוד שיעורים שבועיים.

באנחה עמוקה, בהתנגדות ובראש צורח, עשיתי בדיוק את זה.

כבר לא ללכת אחרי קול הלב שלי, פשוט לא הייתה אופציה יותר.

הרבה אנשים עדיין קוראים לזה אמיץ.

בעיני זה משהו אחר.

בעקבות קול לבי התעוררה בי להבה...

יחד ג'רואן ואני טיילנו ברחבי אירופה בחניון גדול, עשינו את זה כחצי שנה כל שנה, במשך שבע שנים.

שוב התרחקנו מהשבילים החמורים והמותנים.

בדרך הזו המצלמה התחילה ללוות אותי ו'האליס' שבי קיבלה 'פנים'.

אליס היא הגיבורה הארכיטיפית האהובה עליי.

במתח שבין מעקב אחר משאלות לבה הפנימיים לבין הנורמות החיצוניות שנכפות על ידי החברה השלטת, היא בוחרת בדרכה שלה, לרוב בחוסר הסכמה מסביבתה.

אני אוהב לחיות כמו אליס!

עדשת המצלמה היא חור הארנב שלי. היא נותנת לי את המרחב ליפול בחזרה לתוך הפנטזיה הילדית שלי. הילדה הקטנה שיכלה לשבת שעות על שפת הנחל ליד גינת הירק של סבא, להתפעל מהפאר של כל פרט קטן. עולם מלא בחופש, שבו מותר לצבוע מחוץ לקווי ה"נורמלי" ואז מתגלה.

כך, ברגע זה, אני עובר מעבר לתובנות שנלמדו על יפה או מכוער, טוב או רע. ואני יוצרת תמונות חלומיות וצבעוניות הנושמות עולם חדש של פשטות, שלווה, שקט והתעלות.

שעות אני רוצה לשוטט בטבע.

רצוי דרך ההרים.

כאן אני מרגישה כל כך בבית....

אני לא יכול להסביר למה.

זו תחושה ראשונית.

באותן שנים הגיע גם הקורס בניסים בדרכי.

בחוסר רצון התחלתי.

רגע אחד נתפסתי בזה.

ברגע השני זרקתי אותו רחוק בארון במסווה של "שטויות.

לפני שלוש שנים חל מפנה.

הלב שלי שוב גרם לי לא להרפות ולהתאמן כל יום.

הקורס בניסים נתן לי לחוות בצורה מאוד ברורה שיש לי רק ברירה אחת בכל עכשיו.

בחירה שאנו עושים באופן בלתי מורגש כל הזמן במחשבותינו:

האם אני בוחר בפחד ובקוטביות או שאני בוחר באהבה ובאחדות.

ללא קשר לנסיבות המתעוררות.

אנחנו חושבים שיש לנו כל כך הרבה אפשרויות לעשות שלעתים קרובות אנחנו מרגישים מוצפים.

כמו שאני רואה את זה עכשיו.

יש לנו רק אחד להתחיל איתו: פחד מאהבה.

וכל שאר הבחירות הן תוצאה של הבחירה הזו.

בכל פרט קטן בחייך.

"בְּסֵדֶר!" מוחי חשב על המשך הקורס בניסים.

נפלא השביל הזה. יפה שאתה עושה את זה בשביל עצמך.

עם זאת, אתה לא הולך לדבר על זה ובוודאי לא לעשות שום דבר אחר עם זה בכלל.

אפילו גדרות הראש האלה שרצו לשמור על ביטחוני התפוררו אט אט על ידי לבי.

לא יכולתי שלא לדבר על זה.

לא יכולתי לעזור לאחרים לראות גם דרך המחשבות שלהם.

זה קרה לגמרי מעצמו.

לכל מה שאתה חווה בחיים האלה יש פונקציה.

זה עוזר לך לחזור למי שאתה באמת.

מעבר לאישיות האישית שלך לאהבה ללא תנאי.

אני אישית חוויתי שיש חוכמה גדולה בכל פצע.

לפני שנה החניון שלנו התקלקל בדיוק ביום האחרון של שישה חודשי נסיעה.

מיד ידעתי שזה סימן.

עוד פרק הגיע....

והפרק הזה הוצג חודשיים לאחר מכן.

במהלך שבע שנות הטיול הללו, חיפשנו מקום לגור בהרים.

במקומות רבים באירופה חיפשנו, עד שנמאס לנו לחפש.

ופתאום הופיע מקום נהדר לשכור באיטליה.

איפה שמעולם לא הסתכלנו...

מבלי שראיתי את הבית וסביבתו הרגשתי מאוד ברור שלשם עלינו ללכת.

וכך יצאנו.... בורים ועם זאת בטוחים מאוד.

והמקום והבית עלו על הציפיות הפרועות ביותר שלנו.

עכשיו אנחנו כאן מחפשים בית משלנו.

עכשיו, במובנים רבים ושונים, אני מאוד אסיר תודה אז מותר לי לעזור לאחרים בדרכם לצאת מהראש שלהם אל הלב שלהם.

כדי שלא נלך אחרי אחרים, אלא אחרי התשוקה והמשמעות שלנו.

אם נעשה זאת, אנו נתמכים על ידי היקום בכל שלב ושלב.

אם נעשה את זה אנחנו נותנים את המיטב מעצמנו לעולם חדש שרוצה לקום.

החניון הגדול שלנו למגורים נמכר לפני מספר שבועות.

טנדר קטן הגיע בתמורה.

כי למרות שנראה שאנחנו חיים ביציבות עכשיו.

הדם הנודד רוצה להמשיך לזרום.

עבורי, המסע החיצוני מזין את המסע הפנימי ולהיפך.

***

להשראה נוספת, הצטרפו למעגל מיוחד וסדנת כתיבה עם סנדרה לנסינק, פרטים נוספים ומידע RSVP כאן.