סיפור על אהבה ואירוניה שלא במקום

כשהעולם התחיל , היה מקום לכל דבר בלב האדם, והכל היה במקומו. פירוש הדבר שמעולם, מעולם לא היה צריך לחפש שום דבר. זה נשמע נורא נוח, וזה בדיוק מה שהיה. נורא. נוֹחַ. בסדר הדברים ללא דופי הכל קרה בלוח זמנים. Serendipity, למשל, קיבלה את משבצת השעה 14:00 בימי שלישי אחר הצהריים (מה שאומר כמובן שהאנושות תמיד נודניק דרכה). הכל תחת השמש היה אמין ומייגע להפליא.

עד מהרה החלו אנשים להמציא לעצמם משחקים קטנים כדי להפוך את הדברים למעניינים יותר. לשם כך, הם גירשו את האהבה ליערות הגשם והתיישבו אושר גבוה על פסגת הר סלעית. הם השאירו שביעות רצון בלב ים וקברו הגשמה אי שם במדבר. הם גם המציאו תחפושות משוכללות של מסכות על גבי מסכות, עד שאף אחד כבר לא היה בטוח במי הם באמת.

כל הפעילות הזו הולידה ז'אנר של סופרים, שהחלו לכתוב בצורה פורה על איך לגלות את עצמו. הם גם המציאו סדרה מפוקפקת של קיצורי דרך בת 10 שלבים לאהבה אמיתית, מטרה, הארה וכדומה. כמה מהם באמת ידעו על מה הם מדברים, אבל רובם פשוט המציאו את זה תוך כדי. הדבר הביא, כפי שניתן היה לצפות, לאלפי שנים רבות של אי הבנות, מרדיפי אווז בר מרובים ובלבול נרחב.

בינתיים האהבה התבודדה ביערות הגשם והאושר סבל ורטיגו על ראש ההר. שביעות הרצון מעולם לא מצאה את רגלי הים שלה וההגשמה הפכה קלסטרופובית מתחת לאדמה. אז כולם התגנבו חזרה הביתה יום אחד, בחשאי וללא הודעה מוקדמת. עם המפתחות הרזרביים הם נותנים לעצמם לחזור לחדרי הלב האנושי, תופסים את מקום מגוריהם הישן באנחת רווחה מתוקה. אולם חזרתם נעלמה מעיניהם. כל אדם, בשלב זה, היה אכול בחיפושיו שלו. הם יצאו לחרוש ביערות גשם, להרחיק את רכסי הרים, להוביל משלחות צלילה בים עמוקים ולעשות שיירות במדבריות בחיפוש אחר מה שכבר הגיע הביתה. בנקודה זו נכנסה האירוניה לעולם.

מהר מאוד הטכנולוגיה החלה לשמש תחליף לכל מה שהיה קשה למצוא. כאשר לא ניתן היה לאתר משמעות, האנושות התנחמה בנפלאות כמו ה-GPS. תמיד אפשר לסמוך על היכולת להעלות כיוונים לקניון הקרוב. הודעות טקסט וציוצים החלו לעמוד בשיחה והתייחדות. למי בכלל היה זמן ליותר מעזרות בגודל בתים של מערכת יחסים ומציאות? אנשים שחיפשו תשובות לשאלות הגדולות של החיים החלו לפנות יותר ויותר לגוגל (שלה, יש להודות, בממוצע, היה שיעור תגובה מהיר יותר מאלוהים).

וכך התגלגלו השנים, כמו גל על ​​גל. חייהם של אנשים נעשו גדולים יותר, בהירים יותר, מהירים יותר, חזקים יותר. ומספר בלתי נתפס של טעמי גלידה הופיעו בשוק. אולם מתחת לקצב התזזיתי, החיצוני הנוצץ והזמינות של כל הגלידה הזו, אנשים היו מותשים, מפוחדים ובודדים יותר מכפי שהיו מאז שחר ההיסטוריה. ומדי פעם אחד מהם היה כל כך חולה ועייף מכל ההצגה, עד שהם נקטו באמצעים דרסטיים. הם כיבו את הפלאפונים שלהם והתרחקו מהמסך. הם הפסיקו לדבר ולציוץ ולקנות ולחפש ונפלו לאחור בפתאומיות ובמתוק לתוך עור עורם, ולב ליבם.

בשלב זה האהבה הייתה ממהרת לקבל את פניהם בחיבוק, אושר היה שם את הקומקום לכוס תה, שביעות רצון הייתה נוטה לאח וההגשמה הייתה מתחילה לשיר.