רשימת הפתעות שלי להכרת תודה

אני יוצר לעצמי רשימת משאלות משלי. לא ה... רשימה רגילה של דברים שאני רוצה לעשות לפני שאעזוב את כדור הארץ הזה, אבל דין וחשבון על טיפות החסד שמילאו את הדלי שלי עד אפס מקום.

בין אם התרומה הייתה טפטוף בודד מטפטפת או גלונים על גבי גלונים של נדיבות, כולם חיזקו את נשמתי, שטפו שעות של כאב, ונשאו אותי דרך ניסיונות סוערים.

ולכן החלטתי לעשות מאמץ מודע לזהות את הפעולות הלא-כל-כך-אקראיות הללו. חלקן היו זמניות כמו טל הבוקר, אך היו קירור שווה ערך. אחרות היו כמו עירוי תוך-ורידי, שהזריקו הזנה ללא הרף. חלקן היו סופות קיץ: מחשמלות, עוצמתיות וקצרות. בין אם מבצעיהן ידעו זאת ובין אם לא, כל אחת ואחת מהן השפיעו רבות. הן רווות את הבצורת שלי ברוחי והותירו אותי מוצף בהכרת תודה.

פריט מספר 1: בית נקי – לב חם

הסיפור הראשון שלי מתרחש כשהייתי אמא צעירה לשני פעוטות: אלברט, בן שנתיים וחצי וניקולס, קצת מעל גיל שנה. משפחתנו בת ארבע נפשות התגוררה במדינת וושינגטון, כ-1,600 קילומטרים מרוב בני משפחתנו בדרום קליפורניה. ב-18 החודשים שחלפו מאז שעברנו לשם, יצרנו מעגל חברים מקסים. היינו בשלבים המוקדמים של מערכת יחסים קרובה ומהודקת. רק הזמן יגיד אם התפרים ייפרמו או ישזרו זה בזה לכל החיים.

אלברט חלה מאוד במה שנראה כמו שפעת. עד מהרה נודע לנו שההידרדרות המהירה שלו נבעה מסוכרת מסוג 1 (T1D). בתחילה הוא אושפז בבית החולים למשך 10 ימים. תוך 24 שעות משחזרתו הביתה, הוא חלה שוב בשפעת הקיבה - מצב מסוכן מאוד לכל סוכרת מסוג 1, שלא לדבר על פעוט שאובחן לאחרונה. הוא חזר לבית החולים לכמעט שבוע נוסף כדי לייצב את מצבו.

במהלך שני שהותנו בבית החולים, בעלי, מאט, ואני ישנו בתורות לצד אלברט. שנינו היינו מבלים את ימינו שם, לסירוגין מי היה נשאר איתו בלילה ומי היה חוזר הביתה לטפל בניקולס. למרבה המזל, אחת החברות שלנו הציעה לשמור על ניקולס בזמן שהיינו בבית החולים. בתה הצעירה הייתה באותו גיל והן היו כמו שתי תרמילים. בזמן שלמדנו את הסכנות שבמינון יתר או חסר של אינסולין, בננו הצעיר נהנה מפגישה ממושכת עם אנשים.

מיותר לציין, מאט ואני היינו מותשים. חוסר שינה ודאגה רוקנו את שלוותנו.

פחד שטף את ראשינו כשלמדנו מחדש כיצד לטפל בילדנו הבכור. שלא לדבר על כך שהיה לנו ילד בן שנה מבולבל מהיעדרותו הממושכת של הוריו. והבית - הו הבית! זה היה עוד דבר שלא קיבל אישור בריאות נקי. ההתבוננות ברעש ובבלבול הזה רק הגבירה את החרדה שלי. הרגשתי לגמרי לא מספקת וחסרת יכולת לעשות דבר בנידון.

בין ביקורים בבית חולים, חברה נוספת מהקבוצה שלנו קפצה להביא לנו ארוחת ערב ולראות מה שלומנו. החברה הזאת הייתה הקפדנית שבחוג שלנו. אתם יודעים, הטיפוס – האדם שביתו נקי ומסודר – נוצץ לחלוטין. אף ארנבת אבק לעולם לא מורשית להתפשט בביתה. הייתם חושבים שהקנאה תתפתח לשנאה, אבל זה אף פעם לא קורה, כי היא פשוט כל כך נחמדה ומקסימה.

כשהיא הגיעה, ישבתי בין ערימות כביסה שאגרו כל סנטימטר רבוע בספה שלי. ערימות נוספות של בגדים כיסו את רגליי. מבוהל, דחפתי את הערימות הצידה כדי שהיא תוכל לשבת לידי. פטפטנו. היא שאלה אם יש עוד משהו שהיא יכולה לעשות.

המעט שנותר מיכולותיי השכליות צעק בשקט: בבקשה - תעזרו לי לנקות את הבית שלי!!!

ובכל זאת, נחרדתי למראהה רואה את הטבעות השחורות המתרחבות המעטרות את אסלותיי.

"לא, אבל תודה. אנחנו בסדר," שיקרתי.

היא לא הראתה זאת, אבל היא לא האמינה למילה ממה שאמרתי.

האשפוז השני התחיל מחדש את סבב הטיפול בילדים. בוקר אחד, כשמאט הביא את ניקולס, חבר הבייביסיטר שלנו ביקש ממנו מפתח לבית שלנו.

"במקרה שניקולס יצטרך חיתולים נוספים," היא הסבירה.

מבלי להבין שארגיש מושפל אם מישהו יראה עד כמה דיר חזירים עלוב אנו חיים בו, הוא מסר אותו לי מיד. ברגע שעזב, קבוצתנו החלה במסע החסד האחרון שלה.

עד לנקודה הזו במשפט הספציפי הזה, לא באמת בכיתי. מבחינתי, זה היה מותרות שלא יכולתי להרשות לעצמי. למען האמת, פחדתי שאם אתחיל איבדתי כל יכולת לתפקד. אז, עצמתי את הדמעות והמשכתי.

הגיע תורי להישאר בבית עם ניקולס. ברגע שפתחתי את הדלת, ידעתי שמשהו לא בסדר. במקום ניחוח הלכלוך והטחב שבדרך כלל ריחף בברכה, התקבלתי בניחוח עדין של עץ אורן. ערימת הבגדים המבולגנת הייתה מסודרת ומקופלת בקפידה. הבגדים המלוכלכים שעלו על גדותיהם של כל סל בגדים בחדר השינה היו עכשיו רעננים כפליים ונערמו לצד. הכל נצץ - כולל השירותים! ממש באמצע שולחן המטבח שלי עמד אגרטל מלא בפרחים טריים. העפתי מבט אחד בסידור הזה, התמוטטתי על הרצפה ובכיתי.

רגע השחרור הזה מקועקע לנצח בזיכרוני. זוהי נקודת הזמן שאני נאחז בה כשאני מוצף; כשאני מניח שאני לבד.

בלי לחכות שאשאל, חבריי חשו מה אני צריכה ונכנסו לפעולה. הם ראו מבעד לגאוותנות הנואשת שלי. הם חתכו מבעד ללכלוך ולחוצפה של המצב. בכך שניקו את הבית שלי, הם מחקו חלק מהכאוס וליטשו את שפיותי.

אני לנצח נצחים, אסיר תודה.