אדי הרים

באוגוסט 2022, לאשתי ולי הייתה הזכות הנשגבת לטייל בהרי הרוקי הקנדיים, לדחוף את גופנו המזדקן קדימה, לשים רגל אחת בחזית השנייה לאורך שבילים בעלייה בלתי פוסקת. קבענו שגרה יומיומית לא שונה מההכנות ליציאה לעבודה: לקום מוקדם כדי לנצח את ההמונים; לארוז את המצלמות, החטיפים, המים, ספריי דובים ומוטות ההליכה שלנו; ולנסוע לראש השביל בתקווה להבטיח מקום לחנות.

בלי לדעת בדיוק למה, מצאתי את עצמי מרים את המצלמה שלי לעתים קרובות כדי למסגר את העננים שנוצרו מעל ומסביב לפסגות המלכותיות. אשתי שאלה אותי אם אני חושב שהעננים וההרים "בדיאלוג" (הם היו, לפחות מבחינה מטאורולוגית). בהשראת השיר של מיטשל של ג'וני "Both Sides Now", בהחלט הערכתי את מצבי הרוח הרגשיים המגוונים של תצורות שונות, חלקן קלות ורכות בעוד אחרות אפלות וסוערות. חלק מהעננים עוררו תחושה של שחרור בעוד שאחרים נראו כמי שמבטאים רגשות עזים בפנים.

רק לאחר שחזרנו הביתה למרילנד, הערכתי את האירוניה שבהתמקדות המצלמה הכבדה שלי בענני הרים אווריריים תוך כדי נסיעות לאורך השבילים התלולים האלה אל היעד שקבענו לבד. כשהתבוננתי בתמונות שעשיתי, חשבתי בחזרה על הטיולים האלה ותהיתי, האם העננים התביישו בעדינות מהשאיפה המתמשכת שלי נגד כוח הכבידה בזמן שהסתובבתי על הסלעים שמפריעים לי להתקדם קדימה? האם אני יכול אולי להתייחס לאתגרים יותר כאל עננים מאשר כסלעים?

הבנתי שיש לי את הבחירה של הלך הרוח: אני יכול לראות את אתגרי החיים כסלעים שצריך לדחוף למעלה כמו סיזיפוס. לחלופין, אני יכול להיכנס למחשבה דמוית ענן יותר, כזו ללא גבולות חדים, שהיא ארעית, בעלת יכולת לעבור בין שלבי החומר, משוחררים מכבלי הכבידה.

לדברי הפסיכולוג והבודהיסט ריק הנסון,

"עננים מורכבים מהרבה פיסות אדיות, החתיכות הללו מתחברות לזמן מה בגלל סיבות מתערבלות רבות, ואז הן מתערבלות שוב. בינתיים, הקצה או הגבול של ענן מטשטשים לעננים אחרים או לשמים עצמם. יש מעין חוסר מהותיות לעננים, ורכות, דרך כל דבר, עשויה מחלקים. ('מורכב'), הכל נובע מסיבות (ולכן אין לשום דבר קיום עצמי מוחלט - אפילו 'אני'), והכל חולף בסופו של דבר וכל מה ש'בחוץ' ביקום הוא ענן: כל תחושה, מחשבה, אובייקט, עבודה, קריירה, מערכת יחסים, סלע, ​​טיפת גשם, כוכב, ורגע. מתעוררים ומשתנים ומסתיימים בגלל 10,000 סיבות במעלה הזרם."[1]

עם הלך הרוח שלי כמו ענן, ובהשפעת ההסתכלות של הנסון על כל מה ש"שם בחוץ" ביקום כענן", עבור מאמר הצילום הזה, החלטתי לשתף תמונות המעמידות את הנזילות והארעיות של העננים לצד המוצקות והקביעות הבלתי מתפשרת של נוף ההר. אני מזמין את הצופים לפתוח את עצמם לארעיות, תלות הדדית, והעכירות הבסיסית של כל דבר - אינטואיטיבית, רגשית וגופנית. למרות שאנו בני האדם נוטים להיות נוחים יותר כשיש גבולות ברורים, כפי שגם ריק הנסון אומר, "אנחנו רק מעבירים קצף קצף על גל חולף באוקיינוס ​​היקום שלנו."[2]