העולם מייחל לעוד משוררים של היומיום

כשאני מסתכל על העולם, הלב שלי נשבר במרחבים שבהם השתיקה הפכה כבדה מדי. זה משתהה בהפסקות בין זרים שכבר לא רואים זה את זה, בקהילות שפעם שגשגו על חיבור אבל עכשיו עומדות שבורות. הגשרים שהפסקנו לבנות, האמפתיה שהחלפנו ביעילות, ההיעדרויות האלה מכבידות על כולנו. אני רואה את זה בעיניים קהות של ילדים, שחלומותיהם הבהירים בעבר מתמודדים כעת עם עולם שנמדד במספרים ובמשימות, ושוכחים את הקסם שלימד אותם לראשונה לתהות.

זה כאב הבדידות שנמשך גם בהמונים הגדולים ביותר, הדיסוננס של קשר אנושי שאבד לקצב בלתי פוסק. היעילות הקרה של מערכות היא שנלחצת נגד היופי השברירי של החיים, ומשטחת את מורכבותם לעסקאות סטריליות. לפעמים, אני תוהה אם שכחנו איך להקשיב - זה לזה, לאדמה, לעצים ולרוח שפעם לחשו אמיתות שבאופן אינסטינקטיבי ידענו בעל פה.

ובכל זאת, התקווה עולה, בשקט ובהתמדה כמו הגאות. הוא מתגלה במעשים הפשוטים ביותר - חיוך משותף עם זר, יד מושטת בטוב לב. היא חיה באומץ של אלה שעוצרים, שבוחרים להקשיב לא רק לקול הפנימי שלהם אלא גם לצרכים הלא נאמרים של אחרים. ידו הבלתי נלאית של האוקיינוס ​​אל החוף מזכירה לי: התמדה היא השירה של עצמו, הבטחה ששינוי תמיד אפשרי. אני רואה תקווה בזרעים הנטועים באדמה לא סבירה, במעשי מסירות שהופכים את הייאוש למשהו קדוש. זה בחוסנה של הרוח האנושית, שעולה שוב ושוב, מעזה להאמין בעולם טוב יותר. יותר מכל, אני רואה תקווה בהבנה ההולכת וגוברת שאהבה - עדינה, יציבה ובעלת עוצמה בלתי מתנצלת - עדיין עשויה לשנות את המערכות והסיפורים שאנו משאירים מאחור.

בשבילי, הדרך אל אמיתות עמוקות יותר לא הייתה רגע אחד של בהירות אלא דחיפה שקטה וחוזרת על עצמה. זה היה תבנית שזורה במרקם חיי - תחושה שהקצב של העולם היה מעט לא קצבי, תו חסר בסימפוניה של הקיום. הרגעים הללו הגיעו לעתים קרובות ללא רצון, בדממה בין המילים, בשאלות שנמשכו זמן רב לאחר סיום השיחות. אני זוכר שעמדתי מתחת לשמי לילה עצומים, לא התפעלתי מהכוכבים אלא מהשקט שהחזיק אותם. השקט הזה הרגיש חי, מזמין אותי לשאול שאלות שעדיין לא היו לי מילים עבורן.

למה אנחנו כאן?

מה זה אומר לחיות באמת?

כיצד אנו נושאים את הקודש אל הרגיל?

זו לא הייתה התגלות גדולה שפתחה את הדלת אלא התגלות עדינה. אמיתות העולם לא נמסרו לי שלמות; הם התגלו ברסיסים - דרך חוויות, אנשים והמשיכה השקטה של ​​משהו גדול יותר. החיפוש הזה אחר משמעות אינו עוסק במציאת תשובות אלא בלימוד לשבת עם השאלות, לתת להן להדריך אותי כמו קבוצות כוכבים בלילה מעונן.

השאלה שאני מחזיק עכשיו קרוב היא זו: איך אני יכול לשרת דרך הווייתי? לא מדובר במחוות גדולות או במעשים יוצאי דופן אלא בכוח השקט של הנוכחות. שירות, למדתי, הוא לא פחות על איך אנחנו מופיעים בעולם כמו על מה שאנחנו עושים. זה בדרך שבה אנחנו מברכים אדם זר, מחזיקים מקום לסיפור של מישהו, או מחדירים הכרת תודה אל היומיומי.

כמשורר בנשמה, אני תוהה לעתים קרובות אם המילים שלי, דרך הראייה שלי, יכולות לשזור את עצמן ברגעי היומיום. מה אם השירה לא חיה רק ​​בפסוקים אלא בשיחות, מחוות ובאינטראקציות הכי קטנות? האם יכולתי, דרך נוכחותי, להביא מגע של פליאה אל הרגיל, ניצוץ שגורם לחיים להרגיש קצת יותר חיים?

ועל כן, אני מחזיק בשאלה זו כמו פנס, נותן לה להאיר את דרכי: כיצד אוכל להביא את שירת החיים אל היומיומי, לא כדי לברוח ממנה, אלא כדי להחיות אותה? איך אני יכול לשרת לא על ידי ניסיון לשנות את העולם אלא על ידי נוכחות שמזמינה את העולם להרגיש קצת יותר שלם?

לשרת זה להישען אל העולם
כפי שהוא,
לא עם תשובות,
אבל עם פתיחות
שמזמין אחרים להתרכך,
לסמוך על הסימפוניה השקטה
של להיות חיים ביחד.

זו העבודה-
לתת לאדוות הקטנות של הווייתך
לגעת במרחב העצום שלהם,
ולגלות שזה הספיק.