הסיכון המעולה: להעז לחיות חיים אותנטיים

אומרים שרוחות עושות מוזיקה
על ידי מעבר בין ההפסקות
במה שחי.

אם כן, עבודת האהבה
זה להחזיק אחד את השני ולהקשיב.

"כשהייתי חולה, היה קל להפריד את עצמי מאחרים, כמטופלת מוקפת במטפלים. אמנם זה, כמובן, היה מדויק כלפי חוץ, אבל ברגעי המשבר האמיתיים יותר, היינו צריכים זה את זה, והיה קשה לדעת מי חולה ומי טוב, מי נותן ומי מקבל. במרכזו, פשוט נקלענו לחיבוק האותנטי הזה של כולנו.

"בימים ההם חלמתי חלום שבו האהבה היא האש והחוויה היא העץ. ומאז, הבנתי שאהבת החוויה היא שמשחררת את החום והאור שמחכים בכל אחד מאיתנו. זו הסיבה שחוויה נחוצה, כדי לחיות דרכה, האהבה שאיתה אנו נולדים הופכת להיות מי שאנחנו.

"הזמן שלי עלי אדמות הוביל אותי להאמין בשני כלי נגינה עוצמתיים שהופכים חוויה לאהבה: החזקה והקשבה. כי בכל פעם שהחזקתי או הוחזקתי, בכל פעם שהקשבתי או הקשיבו לי, החוויה בוערת כמו עץ ​​באש הנצחית ההיא ואני מוצא את עצמי בנוכחות אהבה. זה תמיד היה כך. קחו בחשבון את שתי האמונות הישנות הללו הנושאות את החוכמה וההקשבה של להחזיק.

"הראשון הוא התפיסה עתיקת היומין שכאשר מחזיקים קליפה לאוזן, אתה יכול לשמוע את האוקיינוס. נראה שזה תמיד עובד. בדיקת הרפואה גילתה שכשאתה מחזיק את הקליפה הזו לאוזן, אתה למעשה שומע את פעימותיך, אוקיינוס ​​הדם שלך מושמע לך. עם זאת עובדה זו לא מפחיתה את המסתורין הזה. זה רק משפר את האוזן שלנו להחזיק את הקליפה שלנו דרך מי. חלק, וכיצד למצוא את היקום בתוכנו הוא מלמד אותנו שכאשר אנו מעזים להחזיק ישות אחרת, כמו קונכייה, לאוזן, אנו שומעים גם את המסתורין של כל החיים וגם את האוקיינוס ​​של הדם שלנו.

"למרבה הפלא, לכל ישות יש את סיפור היקום המקודד בתוכו. כל נשמה היא קליפה המעוצבת על ידי זרמי המעמקים. אפילו מבחינה פיזית, האוזן הפנימית - אותו מקור עדין של איזון - מעוצבת כמו קונכייה. וכך, כל מה שמחזיקים ומקשיבים לו יראה לנו היכן היא חיה בעולם ובנו.

"זה מביא אותנו לאמונה השנייה: הפולקלור שאם סוס שובר רגל, חייבים להוריד אותו. גיליתי שזה לא נכון. אה זה נכון שזה קורה. מגדלים יורים בסוסים עם רגליים שבורות כאילו אין מה לעשות. אבל עכשיו אני יודע שהם עושים את זה בשביל עצמם, לא רוצים לטפל בסוס שלא יכול לרוץ.

"בדיוק כך, אנשים חוששים ואנוכיים חותכים את החוט למי שנשבר, לא רוצים לשבת עם חבר שלא מוצא את המחר, לא רוצים להיות אוכפים עם מישהו שיאט אותם, לא רוצים להתמודד עם מה שנשבר בעצמם. בכך טמון אתגר החמלה. כי כשאנחנו מעזים להחזיק את אלו שנכפו על הקרקע, מעיזים להחזיק אותם ולהקשיב למחזקות ולהקשיב להם. חוכמה של עצמות שבורות וכיצד דברים מרפאים.

"אלו אומץ שקט שכולנו צריכים. האומץ לחכות ולצפות עם כל מי שאנחנו. האומץ להודות שאנחנו לא לבד. האומץ להחזיק אחד את השני לאוזן הלב שלנו. והאומץ לטפל בדברים שבורים.

"קרקע התרגול של אומצות אלה היא תמיד הדברים הקטנים בהישג יד. איכשהו, דרך התרגול של עשיית דברים קטנים באהבה גדולה, כפי שמנסחת זאת אמא תרזה, אנו לומדים כיצד להיות אמיצים. למען האמת, עבודת האהבה היא לטפל בדברים קטנים לחלוטין. טיפול כזה פותח את המסתורין. בלב רחב של תשומת הלב הקטנה ביותר שלנו, אנו נכנסים לכל אוקיינוס ​​האהבה שנושא אותנו.

"בפשטות ובאופן עמוק, עבודת האהבה היא לאהוב. שכן במעשה הזה, היקום מתעורר לחיים. חיה כזו היא המרחב שנפתח בינינו, כפי שאומר מרטין בובר, כאשר שניים משתחווים ונוגעים בצורה אמיתית".