מאת לורי סטוקס מצפון קרוליינה
ערב חמישי אחד, הלכתי לאכול ארוחת ערב עם חבר ושמעתי חתלתול קטנטן מיאה ליד הצד של הבית כשפתחתי את הדלת כדי להיכנס פנימה. לחבר שלי לא היו חיות מחמד כי היא לא אהבה חתולים; היא אמרה שהם נתנו לה את "הצמרמורות". כשנכנסתי לדלת, אמרתי לה "אני שומע חתלתול." היא אמרה, "לא, זה הדמיון שלך."
בהיותי אדם חתלתול , ידעתי טוב יותר. רצתי החוצה ומצאתי את התינוק. הוא היה כולו רטוב. הבית עבר שטיפת חשמל מוקדם יותר, אבל אף אחד לא ידע שיש תינוק חתלתול בין השיחים או שהוא נרטב. ניקיתי אותו עם מגבות נייר למקרה שיהיה עליו סבון בעל טעם פוגע והנחתי אותו בחזרה ונכנסתי פנימה כדי שהאמא תוכל להביא את התינוק שלה. אחרי הרבה ישיבה שם והתבוננה בו בוכה, היא הלכה ולא חזרה.
רצתי לוול-מארט, קניתי בקבוק חתלתולים וחלב חלופי חתלתולים ולקחתי את התינוק הביתה. קמתי כל הלילה כדי להאכיל אותו ולעזור לו עם צרכי השירותים שלו והוא ישן במגירה שלי. באותו לילה, חשבתי, אני אגניב אותו למשרד בקופסת נעליים ביום שישי בבוקר. תכננתי לקחת את החלב שלו ולהשאיר אותו בשולחן של המנהלת כי היא חובבת חיות בדרגה 100. תכננתי לקחת אותו למקלט החיות המקומי בצהריים.
אז לקחתי אותו לעבודה אבל כשהתקרבה שעת ארוחת הצהריים, המנהל התחיל לבכות. היא אמרה, "אתה לא יכול לקחת אותו למקלט. הם פשוט יהרגו אותו."
אמרתי, "טוב, אני לא יכול להחזיק אותו כאן ולהסתבך בצרות. צריך להאכיל אותו כל שעתיים."
היא התקשרה למנהלת משאבי האנוש שהגיעה וראתה מה יש לנו. אמרתי לה שאני הולך למקלט בארוחת הצהריים ומנהל משאבי האנוש אמר, "אם אין להם חתולה של אמא במקלט כדי לטפח אותו, תביא אותו למשרד שלי ביום שלישי בבוקר. אתה יכול להחזיק ולהאכיל אותו שם."
נחשו מה? לא היו להם אמהות אומנה במקלט.
התינוק יכול להישאר…
איזה מסע. בכל לילה במשך ארבעת השבועות הבאים, האכלתי ואהבתי את התינוק הקטן הזה שקטף את השם בייבי לאקי. כל לילה ארזתי את כיסי הרוכסן של מנשא החתולים הקטן שלו עם אוכל, פורמולת חלב חתולים יבשה, בקבוקים נקיים, מגבונים לתינוקות ובסופו של דבר הוספנו זבל של חתולים לאספקה. הלכתי לראות אותו בהפסקות ובארוחת צהריים, בדרך כלל עם עמיתים לעבודה בגרור, ובכל פעם שמשרד משאבי האנוש חשב שהוא צריך את אמא שלו. משרד משאבי אנוש ראה יותר תנועה בארבעה שבועות מאשר בשנה שלמה ביחד.
לאקי היה בן חמישה ימים כשקניתי אותו וכולנו כל כך התרגשנו במשרד כשהעיניים הקטנות שלו סוף סוף נפתחו לראות את האנשים שאהבו אותו כל הזמן הזה. אנשים באו כל יום לראות את לאקי ובשעה 5 הייתה לו תור של אנשים שחיכו לתורם להחזיק אותו. היינו כמו הורים, כולנו נרגשים כשחווה את החוויה הראשונה שלו בארגז חול לבד. הוא בטח השתין פה על כולם לפחות פעם אחת. זה היה טקס מעבר. לאקי אהב את הנסיעות שלו לעבודה והיה שוכב על גבו בזרועי ומוצץ את הבוהן שלו בנסיעה. יש לנו סרטונים שלו מוצץ את הבוהן שלו כמו שתינוק היה מוצץ לו את האגודל.
מזל גדל…
סוף סוף הגיע היום שהוא היה ילד גדול ויכול היה להישאר בבית. היום הראשון שבו לאקי נעלם מהמשרד היה יום עצוב עבור רבים. עמית לעבודה אמר "מה? הוא לא כאן היום. יש לי יום רקוב ורציתי להחזיק אותו כדי להרגיש טוב יותר."
היום, שישה חודשים אחרי, לאקי הוא ילד גדול, ועדיין מתגעגעים אליו ולעתים קרובות חושבים עליו במשרד. ימים רבים חלפו מאז אותו היום הראשון במשרד. ויש עוד טוויסט משמח אחד בסיפור הזה. החבר שלא אהב חתולים עכשיו אוהב ודואג לאמא הפרועה של לאקי. כן, חברתי ג'ויס היא היחידה שיכולה להתקרב לאמא של לאקי. קוראים לה סקידי קיטי וגם היא אהובה עד כדי כך שכשג'ויס יצאה לחופשה, היא דאגה שאדאג להאכיל את סקיטי קיטי. תמונות נוספות
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION
5 PAST RESPONSES
My wife and I have two cats. They are always good for a laugh or two and are great for keeping blood pressures in check. Nice story, Laura. Thanks.
This story is just like mine. My 1 year old ccat , marble. Marble was near are house, live by the forest. She looks just like lucky but green eyes. She get lots of love and soon it will be groom time!!
What a beautiful story!! What a beautiful person you are for loving Baby Lucky. I too love animals,have more dogs than cats,however I love all of Gods creatures.The unconditional love they give us is priceless...God Bless. LolaBR
yes. we have to have a sense of humanity.
I give something to cats whenever I go a nearby restaurant and liver or meat ordered.
cats here have a behavior of people. they can now who is kind and who is cruel.
They can look at you as just beggars do, depending on how much hunger they have.
You can only know if you ever begged. I didn't beg but I have empathy.
I LOVE this story! I likewise rescued three baby birds in a nest on a porch where I lived late one night when their mama did not come back. I knew something was wrong because a bird would NEVER leave her babies like that in the night. I took them inside, wrapped them in tissue, and fed them through the night with a mixture of water, egg and bread crumbs. Took them to work at an office next day and I worked at an old hospital in the publicity dept. Likewise hid them in a box in the drawer, and when fellow workers heard them, they put a B.I.C.U. (Bird Intensive Care Unit) sign on my door and helped me too. A few nights later I called some old friends - the husband was from Yugoslavia and he knew a lot about wild birds, so they agreed to take the one fellow left. Two of the birds died from respiratory ailments while I still had them, but the third bird had a strong will to live and he did! We named him peepers as he sang in bed with me when I would hold him in my hands and sing to him before we went to sleep. That bird lived to be the nice old age of 14 years old - amazing for a little wild bird. He loved the husband from the old country very much, who hand fed him and made special perches for him. When the bird got arthritis from his old age, the man made him soft things to sit on so his feet wouldn't hurt. Although they would leave his cage door open during the day on the porch so that he could actually go free if he chose to, he never did. Other birds would come and visit him, but he was happy with his "home," and never wanted to leave. He DID know how to fly as the man taught him when he was a little fellow. He was called Peepers bcause whenever I would go visit them at their home, he would peep and flap his wings happily! So good when we can help another creature to live! Thank you all for rescuing the kitten too. What a grand story! I guess there are at least a few of us out there!
[Hide Full Comment]