כישלון מפחד ממך

אב מנזר חכם החליט ללמד את תלמידיו על טבע האור והחושך. הוא הוביל אותם למערה שוממה ואטם את הדלת. הייתה חשוכה לחלוטין. "מצאו דרך לגרש את החושך", אמר להם.

נזיר אחד מצא מקל גדול. "אני אנצח את החושך", אמר. זה יתקן את זה."

הנזיר השני מצא מטאטא ואמר, "אני אטאטא את החושך".

הנזיר השלישי שלף את חפירה ואמר "אחפור בור עמוק והחושך יימלט".

שום דבר לא עבד. החושך נמשך.

אז נזיר רביעי מצא נר. הוא הדליק את הנר וחשף נרות אחרים שהיו מוחבאים בסדקים במערה. הנזירים הדליקו אותם וחיללו את החושך בעזרת כוח האור.

סיפור זה הוא מטאפורה למערכת היחסים שלנו עם פחד – וכישלון הוא אחד הפחדים הגדולים ביותר שלנו. אנחנו כל כך מפחדים מכישלון שאנחנו נלחמים בו על ידי ניצחון מטאפורי, טאטוא שלו או הסתרתו בבור עמוק.

מה אם היינו יכולים להדליק נר במקום?

או שלושה נרות, חוכמה, חמלה ושמחה. אם תדליקו אפילו מידה קטנה של אחת מהתכונות הללו - אז כישלון מפחד מכם .

מה אם כישלון הוא בעצם משהו אחר? מה אם כישלון הוא מסע דרך תוצאה בלתי צפויה שחושפת הזדמנות לספר סיפור טוב יותר על מה שקורה בדרך?

כשהפכתי לראשונה לכומר הבכיר של המרכז הרוחני שלנו ציפיתי להצליח. הייתי "כוכב" בכנסייה הקודמת שלי. אחרי שהחלפתי כנסייה, בכל פעם שראיתי חברים בקהילה הקודמת שלי הם היו שואלים, "אז איך הולך? הכנסייה החדשה שלך בטח צומחת ומשגשגת, נכון?"

הייתי מנענע בראשי ואומר, "ובכן, לא. למען האמת, זה קצת כמו הסצנה מעשרת הדיברות שבה משה בקע את ים סוף וכל העם העברי בורח כמו נחיל נמלים הרחק מפרעה. אני פרעה בתרחיש הזה והם לא יכולים לברוח ממני מהר מספיק."

זו הייתה תוצאה בלתי צפויה. השתמשתי בתוצאה הזו כדי לומר לעצמי שאני דוגמה פתטית ולא ראויה לכומר.

לקח זמן מה עד שראינו את הנטישה כיציאה של אנשים טובים שלא התאימו לגרסה חדשה של כנסייה שצצה דרך שינויי הנהגה. בהדרגה, עם התמדה ותפילה, אנשים שהדהדו עם המסר והסגנון שלי מצאו את דרכם אלינו. כיום יש לנו כנסייה נהדרת - וחלק מגדולתה נובע מהיציאה המוקדמת.

כאשר מתרחש כישלון, אנו יכולים לראותו כתוצאה בלתי צפויה. אז היו מודעים לסיפור שאנו מספרים עליו. במקום להשתמש בכישלון לכאורה כדי להוכיח חוסר יכולת, ראו בו צעד מעבר אל מה גדול יותר שעוד יתרחש.

נר החמלה : רובנו מאמינים שאנחנו אנשים רחומים. אם הייתי מבקש מכם לומר בקול רם, "אני אדם רחום", הייתם אומרים את זה וזה כנראה היה מרגיש נכון.

זה נכון במידה מסוימת. אבל חשבו על התגובות הפנימיות שלכם לכישלון. האם אתם נוזפים בעצמכם כשאתם נכשלים? ייתכן שלא תהיו מלאי חמלה כפי שהייתם רוצים להיות אם תענו את עצמכם בביקורת עצמית.

הדגשת המבקר הפנימי יכולה לעזור. תאמינו או לא, המבקר הפנימי הוא יצירה בדיונית, שהומצאה כולה כדי להשתמש באסטרטגיות עזרה עצמית חסרות תועלת. אם יש לנו מבקר פנימי בדיוני, סביר להניח שגם אנחנו יכולים לטפח אלוף פנימי. אנחנו יכולים להשתיל גיבור רחום במוחנו. האלוף הפנימי שלנו יכול להיות קוואן יין, הבודהה, או חבר מהימן. זה יכול להיות בן לוויה אהוב של חיה. האלוף הפנימי שלנו יכול להיות כל יצור שמוכן לסנן את הרטוריקה של המבקר הפנימי דרך פריזמת החמלה.

ברגע שמצאנו את האלוף הפנימי שלנו, נספר לו את סיפור הנזיפה שלנו ונראה מה קורה.

כשהמבקר הפנימי שלי נהיה קנאי יתר על המידה, אני מעורר את הדימויים של ישו ו/או הכלבה שלי סטלה. אם ישו מגלגל את עיניו או סטלה מפהקת והולכת לישון, אני יודע שלביקורת שלי אין שום בסיס. אני משחרר את סיפור חוסר היכולת שלי ובוחר סיפור חומל יותר שמקבל ומתעלה על פחד.

נר השמחה: חברתי ברג'ו שיתפה לאחרונה את הציטוט הזה: שמחה היא אם כל הרגשות. אבל שמחה לא תלך למקום שבו ילדיה אינם רצויים.

זה נשמע מוזר, אבל אני מאמין שהרגשות שאנחנו מחזיקים סביב כישלון הם שמחה מוחזרת. קשה למצוא שמחה בכישלון. אבל קבלת פנים לרגשות "שליליים" תעזור. כשאנחנו מקבלים את הרגשות, אנחנו עדים לשיחות הפנימיות שלנו מנקודת מבט אובייקטיבית. אנחנו מקשיבים. אנחנו אוהבים. ובסופו של דבר, אנחנו צוחקים.

משהו נפתח בתוכנו ואנחנו מבינים שכישלון זה מצחיק. ברצינות.

חפשו בגוגל " גלילי בזבוז ", " כשל במה", " חיות מתנהגות רע ", ותראו כמה אנחנו אוהבים לצחוק על עצמנו.

הדלקת נרות של חוכמה, חמלה ושמחה עוזרת לנו לראות כישלון כחבר. ברוח מועדוני הכישלון , שצצים בכל רחבי העולם, אנו עשויים אפילו להחליט שכישלון הוא מטרה שיש להשיג. הכוונה להחזיק בחלומות גדולים מספיק כדי להיכשל מגדילה את נכונותנו לגשת לבלתי אפשרי. באמצעות הגישה שלנו, הבלתי אפשרי הופך לאפשרי. המסע הופך לחשוב יותר מהיעד. האומץ שלנו מוציא מהכישלון את הכוח שהענקנו לו. וכשאנחנו מנסים ונכשלים, כישלון הופך להצלחה.