רְחוֹב. אתה יודע, אתה פשוט לוקח את זה מובן מאליו. אתה זורק את הקרום, אתה שוכח מזה. אבל במציאות, כל האוכל שלנו מגיע מהאדמה. ולכן אנו קשורים לחלוטין לאדמה ולייצורו ולחייו. החיים שלנו שלובים זה בזה לחלוטין.
פראקש: אני יכול להרגיש את יראת הכבוד והכרת התודה על המתנה הזו שאנו מקבלים בכל מנה אחת.
קרולין: אתה יודע, עולה בדעתי, כשהייתי בשנות העשרים המאוחרות לחיי, גרנו שנה בצפון הודו ועבדנו שם. למדתי באותה שנה יותר ממה שלמדתי בכל השנים שקדמו לה על מציאות הרעב והאוכל. גדלתי כילד מיוחס יחסית בעיר ניו יורק, שם מעולם לא ראיתי אוכל גדל. האוכל הגיע מהמכולת. בהודו הכל נמצא שם על הקרקע. והתחלתי להבין שאי אפשר לקבל שום דבר מובן מאליו. אתה לא יכול לקחת את החיים כמובנים מאליהם. שהכל תלוי בכל ובכולם. שכולנו נמצאים בזה ביחד, בין אם אנחנו חושבים כך או לא. ולפיכך, אינטרס עצמי הוא באמת אותו דבר כמו עניין עבור הכלל. כי אם כולו סבל, אנחנו סובלים. ואם השלם עצוב - בכל הדרכים השונות של להיות עצוב - אז אנחנו עצובים. וחוץ מזה לא.
עמית: אמרת שכל מה שאתה עושה נועד כתרגול רוחני. לעתים קרובות, זה כרוך בשאלה של "מי אני?" או "מה המטרה שלי בחיים?" איך מצאת או חיפשת תשובות בכיוון הזה?
קרולין: נולדתי יהודיה וניסיתי ללכת בדרך הזו. זה לא היה מספיק גדול. אחר כך הלכתי ולמדתי את תולדות האמנות של ימי הביניים במאה ה-12 באירופה, וכמעט הלכתי בדרך הקתולית. איפשהו שם הפכתי לתלמיד זן. עשיתי את המסלול הבודהיסטי. לאחר מכן שרתי בכנסייה שחורה במקהלת הגוספל, וחיפשתי את המסלול הזה. ואז הבנתי שכל המסלולים האלה ניסו להגיד את אותו הדבר. אבל גם להם, מבחינתי, יש את החיסרון של להיות בארגונים המגושם האלה. והארגונים לא סיפקו אותי. אז הבנתי שיש לי דרך להגיע לאותו מצב אקסטטי - וזה היה דרך שירה וריקוד. אז זה מה שהתכוונתי לעשות. אז התרגול הרוחני שלי הוא לרקוד כל יום. לשיר כל יום. לעשות מדיטציה כל יום. וכדי שאחרים יצטרפו אלי בכל עת ובכל זמן ובכל דרך שהם מעוניינים לעשות זאת.
פראקש: אני יכול להרגיש את יראת הכבוד והכרת התודה על המתנה הזו שאנו מקבלים בכל מנה אחת.
קרולין: אתה יודע, עולה בדעתי, כשהייתי בשנות העשרים המאוחרות לחיי, גרנו שנה בצפון הודו ועבדנו שם. למדתי באותה שנה יותר ממה שלמדתי בכל השנים שקדמו לה על מציאות הרעב והאוכל. גדלתי כילד מיוחס יחסית בעיר ניו יורק, שם מעולם לא ראיתי אוכל גדל. האוכל הגיע מהמכולת. בהודו הכל נמצא שם על הקרקע. והתחלתי להבין שאי אפשר לקבל שום דבר מובן מאליו. אתה לא יכול לקחת את החיים כמובנים מאליהם. שהכל תלוי בכל ובכולם. שכולנו נמצאים בזה ביחד, בין אם אנחנו חושבים כך או לא. ולפיכך, אינטרס עצמי הוא באמת אותו דבר כמו עניין עבור הכלל. כי אם כולו סבל, אנחנו סובלים. ואם השלם עצוב - בכל הדרכים השונות של להיות עצוב - אז אנחנו עצובים. וחוץ מזה לא.
עמית: אמרת שכל מה שאתה עושה נועד כתרגול רוחני. לעתים קרובות, זה כרוך בשאלה של "מי אני?" או "מה המטרה שלי בחיים?" איך מצאת או חיפשת תשובות בכיוון הזה?
קרולין: נולדתי יהודיה וניסיתי ללכת בדרך הזו. זה לא היה מספיק גדול. אחר כך הלכתי ולמדתי את תולדות האמנות של ימי הביניים במאה ה-12 באירופה, וכמעט הלכתי בדרך הקתולית. איפשהו שם הפכתי לתלמיד זן. עשיתי את המסלול הבודהיסטי. לאחר מכן שרתי בכנסייה שחורה במקהלת הגוספל, וחיפשתי את המסלול הזה. ואז הבנתי שכל המסלולים האלה ניסו להגיד את אותו הדבר. אבל גם להם, מבחינתי, יש את החיסרון של להיות בארגונים המגושם האלה. והארגונים לא סיפקו אותי. אז הבנתי שיש לי דרך להגיע לאותו מצב אקסטטי - וזה היה דרך שירה וריקוד. אז זה מה שהתכוונתי לעשות. אז התרגול הרוחני שלי הוא לרקוד כל יום. לשיר כל יום. לעשות מדיטציה כל יום. וכדי שאחרים יצטרפו אלי בכל עת ובכל זמן ובכל דרך שהם מעוניינים לעשות זאת.
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION
2 PAST RESPONSES
I am going to post this for the members of a women's organization that I advocate for. Women's Federation for World Peace wfwp.us
Thank you for sharing a Beautiful example of how simple it can be to make a difference and continue making a difference with daily/weekly practice. Thank you Carolyn North for sharing your heart, wisdom and insight. HUGS from my heart to yours!