מציירת עם אמא

איזה ביקור נפלא של חבר הסטודיו האהוב עליי בתאילנד...

במהלך החודשיים האחרונים זה היה תענוג להיות עם ההורים שלי בבנגקוק. בזמננו היקר יחד, אני נזכר בחריפות בשושלת המשפחתית שלי, מה מועבר אלינו ומה חי דרכנו.

אמי הייתה הראשונה שלימדה אותי על מציאת ויצירת יופי בחיי היומיום. היא כל הזמן הפנתה את תשומת ליבי לפרטים הקטנים ביותר ותמיד הצביעה אותי בכיוון של עידון. כמובן, בתור נער פרוע של ילד ונער מורד אפילו יותר, מצאתי את זה פשוט מעצבן מדי. לא יכולתי להיות מוטרד מכך שאני כל כך בררנית לגבי המראה החיצוני או איך האוכל תמיד היה מצופה ומושך או איך להתלבש או להסתרק בצורה שהראתה טיפול עצמי וכבוד, נימוסים או תשומת לב. אמא שלי תמיד מצאה דרך להעלות את כל מה שהיא עשתה. מזון מעולם לא נאכל מתוך עטיפות או מכלים חד פעמיים. אמי יכלה ממש להעלות את חמאת הבוטנים על כריך טוסט לצורת אמנות. גם כשהורי התחילו את דרכם בארה"ב ולא היו להם הרבה אמצעים כלכליים, היא יכלה למצוא דרך לייפות כל דבר ודבר כך ששום דבר לא ירגיש זול או נזרק בחופזה - דרכו של האמנית - בעלת תושייה ויצירתית בכל הכלים והחומרים שיתנו לה.

כמו הרבה צעירים מלאי רוח, ייקח לי שנים רבות להבין את ההשפעות העמוקות והעמוקות שהייתה לי לדרך הווייתה של אמי, שכעת, בתקווה, תחזיק מעמד לאורך כל חיי בשושלת הלב של האמן.

לאלו מכם שמכירים את הגברת היפה הזו וכדי לקרוא עוד על מה שהיא עושה בימים אלה (ומה שהיא ממשיכה ללמד את כולנו), קראו עוד למטה:

אמא כבר לא יכולה לשבת בעצמה (אנחנו משעינים אותה בכריות וסוגרים) או לדבר הרבה. אנו חוגגים כל תשובה של מילה אחת שהיא עשויה לתת לנו בכל יום, כאשר לעתים קרובות אנו נאלצים לקרוא את שפתיה עבור המילה האחת מכיוון שקולה כבר לא נשמע מאוד. כשאני שואלת אותה אם היא רוצה לצייר, היא עונה "צ'וב" בתאילנדית, שפירושה "אהבתי". אני מעמיס לה את המברשת והיא מחזיקה את המברשת. עבור כל נקודה שהיא רוצה להניח את כף הצבע על הציור אנחנו פשוט מגלגלים את הכיסא שלה קדימה כך שהמברשת בידה נוגעת בקנבס במקום שבו היא בוחרת. איזו שמחה לחזות ולהיות חלק ממנה! כאן הניצחונות הקטנים ביותר הם הניצחונות הגדולים ביותר. זוהי תזכורת נוקבת שבימינו המלאים בכל כך הרבה המולה ובזרם אינסופי לכאורה של בחירות, הסחות דעת וגירויים, שהרגעים הקטנים ביותר הם לרוב הרגעים הגדולים ביותר. הרגעים האיטיים האלה שמושכים אותנו אל הפערים שבהם הכל באמת שוכן.

אמא שלי דורשת נוכחות כזו, האטה וקשב. עקב הפרעת דם נדירה מאוד, בזמן שאנו מזיזים אותה, איננו יכולים לתת לאף חלק בגופה להיתקל בשום דבר, שכן הדבר יוצר חבורות פנימיות ענקיות שלעתים קרובות אינן מפסיקות לדמם. בנוסף, עקב פגיעה מוחית טראומטית ומיני שבץ שלאחר מכן, הצד השמאלי שלה משותק כעת וגם הצד הימני מוגבל מאוד בכוח כך שהיא לא מסוגלת לזוז בעצמה או להתיישב בעצמה. הזיכרון לטווח הקצר שלה לא היה קיים מאז הסתיו לפני 5 שנים, ופעם אחת סופר מתמטיקה מבית הספר לעסקים של וורטון, היא כבר לא יכולה לחשב את משוואות 1+1 הפשוטות ביותר. אז מה נשאר? מה נשאר עם כל כך הרבה אובדן של תפקוד הגוף והנפש? כיצד אנו מעריכים אדם שכבר אינו חבר "פרודוקטיבי" בחברה ולמעשה לוקח משאבים אדירים כדי לתמוך בו? מה שהיתה לי זכות עמוקה לגלות זה שהערך שלה לא ירד ONE IOTA. אני רואה שעם הגישה הנכונה, אלה שמקיפים אותה מרגישים תחושת חובה וכבוד גם לדאוג לה בתשומת לב כזו. מטבעה של מצבה הגופני והנפשי, אנו מתבקשים להיות נוכחים ב-100 אחוז לצרכיה לאורך כל היום והלילה. למרות שזה יכול להיות מעייף לפעמים, זה גם מביא עומק כזה של שמחה בלתי ניתנת לתיאור לתת את עצמך במלואו לטיפולו של אחר. אדם נעלם בפעולת החלפת החיתולים של אמו כאשר תפקידים מתהפכים ולזמן ליניארי אין יותר משמעות באופן בלתי נמנע, השחר שאמא של אחד טיפלה בהם פעם באותו אופן כשהיה תינוק. אנחנו מנצלים כל יום איתה. למרות שהיא בעצם מרותקת למיטה, אנחנו מרימים אותה כל יום לכיסא הגלגלים המרופד שלה ומוציאים אותה לחדר הראשי כדי להיות עם כולם... כדי להיות מסוגל לראות את ג'ונגל הצמחים הגדל במרפסת שלה ולצפות ביונים שבאות לשתות מים מאגן קטן שהשארנו להן. אנחנו מוודאים שיש לה את המאכלים האהובים עליה. גם אם צריך לערבב אותם מכיוון שהיא חייבת להאכיל אותה בכפית והיא כבר לא יכולה ללעוס מזון מוצק, תמיד יש גרסה מצופה בציפוי של האוכל שלה כדי שהיא תוכל ליצור את החיבור לראות מה היא אוכלת. אנחנו מייפים את ביתה וסביבתה, מצחצחים את שיערה באהבה ומתאפרים אותה כל יום כפי שהיא כל כך אהבה לעשות כל שנות חייה. זו שמחה שאין לתאר לטפל בה כפי שעשתה לנו פעם. למרות שהיא כבר לא מדברת הרבה, היא צוחקת יותר מרוב האנשים בכל יום וכל חיוך וצחוק שלה מביא גל של שמחה בכל החדר.

בכל יום עם אמא, אנחנו כל הזמן נזכרים במה שהכי חשוב - לדאוג אחד לשני עם לב שבור לרווחה... כאילו זו הפעם האחרונה...היום האחרון....והפשטות העמוקה של לב שמח ושמח.