אוכמניות ואמנות הנוכחות

כאשר פירות בשלים, תמיד יש נטייה למהר את הקטיף. אלנדה גרין משתפת את חווייתה של גישה של שלווה ונוכחות ברגע במקום למהר לסיים את המשימה.

לקחים מהגן

יותר מכל פרי יער אחר בגינה, קטיף אוכמניות מעורר תחושת דחיפות. אני מרגיש זאת כשאני רואה את אשכולות הכדורים הכחולים-שחורים העמוקים, ואז רואה עוד אשכול ועוד אחד. התחושה היא: מהר, יש כל כך הרבה, יש כל כך הרבה לעשות, ויש עוד שם, ושם מאחוריך, ובשיח הזה. תחושה נוספת מתעוררת גם כן: שפתאום יש כל כך הרבה לעשות, אין מספיק זמן. אני צריך לקטוף ולהקפיא אותם, או לבשל אותם לריבה, או להניח אותם לאכילה מאוחר יותר, או לאפות אותם למשהו טעים או לשלוח אותם לשכן. יש פאניקה קלה שמגיעה עם משימה שמעוררת לחץ זמן.

אני חייב להודות שיש לי חשד שכמו גרביים חסרות בכביסה, פירות יער אלה יכולים להיכנס ולצאת מממדים אחרים. חשדתי זאת לראשונה עם פטל, כשקצרתי אותם. הייתי כורע ברך, פורש את הקנים, מסתכל מימין ומשמאל, ומסתכל למעלה ולמטה. אחרי שעברתי לאורך השורה לאזור הבא, לפעמים הסתכלתי אחורה למקום שבו הייתי זה עתה, רק כדי לגלות פטל גדול ובשל תלוי שם. הם התחבאו במימד אחר! זה ההסבר היחיד. הם לא יכולים לברוח אם אני שומר עליהם עין, מחזיק אותם במקומם ואז קוטף אותם, אבל אם אני מרפה את מבטי כדי לסיים את מה שאני קוטף כרגע, פירות היער נעלמים.

האמת היא שלפעמים אוכמניות גורמות לי להרגיש
בדיוק כמו ילד קטן בחנות ממתקים.

לכן, עם אוכמניות אלה, כשאשכול בשל צץ ממש בקצה שדה הראייה שלי, אני חייב להסתובב ולקטוף אותן. אבל אז צץ אשכול נוסף שלא נראה. החזיקו בו. ואיפה הייתי? איפה היו שאר פירות היער האלה? הם נעלמו. אני צריך לעבוד מהר כדי לתפוס אותם לפני שהם יברחו.

למען האמת, לפעמים אוכמניות גורמות לי להרגיש כמו ילדה קטנה בחנות ממתקים. אני זוכרת שלקחתי את חמותי בת ה-93 לקניות בכיסא גלגלים. קניות היו פעילות שתמיד גרמה לה הנאה רבה והיא לא יצאה מהבית הרבה זמן. היא הייתה מרותקת. תמיד חובבת שוקולד, המדפים של חטיפים וקופסאות שונים בגובה העיניים הביאו את המבט הזה לעיניה. היא הושיטה יד ותפסה כל דבר שהיה בהישג יד. בהתנשפויות קטנות, ידה נעה לכאן ולכאן, ולמרות מאמציי לא לפתות זאת במכוון, היא כבר הייתה מלאה באוצרות שוקולד שונים עד שהגענו לקופה. אני מזהה משהו מהפיתוי הזה, את קריאתם של המעדנים המתוקים האלה, את הצפה של השפע. עד מהרה יש לי מיכל אוכמניות מלא על גדותיו ועדיין הלחץ להמשיך לקטוף.

לבחור מתוך ריכוז מלא ברגע זה משנה הכל.
לאחר זמן מה מגיעה עדינות. …
אני ממשיך לבחור, אבל יש רגעים של התעמקות נצחית...
יש תחושה של שלמות. איזה קסם פעל על דעתי.

היום אני עומד באתגר של ציווי האוכמניות. "לא!" אני אומר, כשהתחושה עולה, כשאני מרגיש מוצף לנוכח כל כך הרבה פירות יער שצריכים תשומת לב, קורא, "קטפו אותי, קטו אותי".

"לא, אנחנו לא צריכים למהר. יש לנו את כל הזמן שאנחנו צריכים. עצם המעשה הזה, ברגע הזה, הוא בדיוק הדבר הנכון. זה לעולם לא יהיה שווה יותר מאשר עכשיו, לעולם לא יהיה שלם יותר, לעולם לא יהיה משמעותי יותר מלהיות נוכח עם מה שאני עושה, בקשר עם האוכמניות, בזיכרון ובהכרת תודה."

הכל משתנה עם הגישה הזו. החוויה של פירות היער האלה, צורתם וריחם, יופיים ושפעם על הגבעולים בעלי העלים המבריקים, היא תוססת ושלמה יותר. היום לא ניגשתי לקטיף הזה כעוד מטלה ברשימת הדברים הרבים לעשות. הרשימה היא חלק מגידול גינה כשהדברים מבשילים לגמרי, כשהזמן לקציר עוקב אחר הקצב שלו ולא אחר לוח הזמנים המוטל עליי. כן, אני צריכה לקטוף אוכמניות כשהן מוכנות, מכיוון שהן לא מגיבות לתאריך מדומיין בעוד כמה ימים, כשאני יכולה לתאם הזדמנות, בין אוכמניות לברוקולי.

אבל לבחור תוך כדי ריכוז מלא ברגע זה משנה הכל.

לאחר זמן מה מגיעה עדינות. יופיין של הכדורים הכחולים-קפואים העמוקים הללו, השפה המזוגזת על מוט אחד, טעמם ורכותם הרכה על לשוני... הכל מתחיל לפעול עליי, מתחיל לרכך את דעתי כפי שדיבור רך ירגיע סוס פחדן. אני ממשיך לקטוף, אבל יש רגעים של קליטה נצחית, קולט את תמונתם של פירות יער עגולים בעלים ירוקים, את הצחוקים והיללות של משפחות עצי האגוז שבקעו זה עתה בקצה היער, לחישות של עלי אגוזי לוז הנעים להגיב על ידי בריזה הרכה. לכל זה יש תחושה של שלמות. איזה קסם פעל על דעתי.