נכתב על ידי רוברט נייט מקנטקי
כשהייתי בערך בן 7, ראיתי זוג ברווזים בחצר הקדמית שלי. ידעתי שברווזים אוהבים לחם, אז החלטתי להאכיל אותם לפני שתהיה להם הזדמנות לעוף. לא ידעתי את זה אז, אבל שני הברווזים האלה בסופו של דבר היו אחד הגורמים המשפיעים ביותר על מי שהפכתי להיות היום.
כשבוע לאחר הביקור הראשון שלהם, הברווזים מצאו את דרכם שוב לחצר שלי. חשבתי שזה מוזר, מכיוון שהאגם בשכונה שלנו לא היה קרוב מאוד לבית שלי. האכלתי אותם שוב, כי זה כל מה שידעתי שאני יכול לעשות עם ברווזים.
הם חזרו כל יום אחרי זה במשך חודש-חודשיים ואפילו למדו לבוא לדלת הכניסה שלי ולקשקש כשהם רוצים אוכל. לאחר מכן זה ירד לאחד מהם בערך פעם או פעמיים בשבוע. אני לא בטוח כמה זמן זה נמשך, אבל יום אחד אחרי סערה גדולה, שניהם הגיעו לחצר הקדמית שלי.
הפעם, משהו היה נורא לא בסדר
התרגשתי לראות את שניהם יחד שוב, אז הבאתי להם אוכל נוסף. אבל הם נראו שונים, נסערים. הם לא הפסיקו לקשקש כשיצאתי כמו שהם עשו בדרך כלל. למעשה, הם נקשו יותר. כשזרקתי אליהם את חתיכת הלחם הקטנה הראשונה, הזכר למעשה הרים אותה והשליך אותה לעברי בחזרה וחזר לקשקשן המטורף שלו. צעדתי כמה צעדים לעברם אז כדי לראות אם הם יסוגו מהדרך שבדרך כלל, אבל רק הנקבה זזה הפעם. זה הפתיע אותי, אבל האופן שבו הם פעלו הזכיר לי סרטים שראיתי כשבעל חיים רצה שמישהו יעקוב אחריהם. חזרתי פנימה והסברתי את זה לאמא שלי וקיבלתי רשות לנסות ולעקוב אחריהם.
כשחזרתי החוצה, הם עברו לפינת החצר שלי, כנראה בהנחה שוויתרתי עליהם. הם שמעו את הדלת נסגרת והזכר רץ אליי בחזרה, מנקש כל הדרך. הלכתי אחריהם לפינת החצר, במורד הכביש, מעבר לפינה, מעבר לרחוב, ואז האגם נראה באופק. הנקבה עפה אז ליד האגם, אבל הזכר הוביל אותי למטה ברגל. כשהגענו לאגם, שניהם הלכו לניקוז סערה בקצהו והתחילו לרדת לתוכו. ניגשתי והסתכלתי למטה, ומה שראיתי זעזע אותי. ראיתי שבעה ברווזונים בערך שמונה מטרים ישר למטה בתחתית הביוב הזה, רק מסתכלים עלינו למעלה.
רצתי לעזרה
ידעתי שאני צריך לעשות משהו כדי לעזור, אז אחרי שהסברתי לברווזים שאני אחזור מיד, רצתי חזרה הביתה. לקח לי בערך 10 דקות לשכנע את אבא שלי לבוא לעזור לי, אבל הוא קיבל את רשת הדייג שלו שהייתה מחוברת למוט ארוך והגיע איתי. לא לקח לו הרבה זמן להוציא שבעה, אבל הוא אמר שעוד אחד היה שם למטה. הוא המשיך לשחות פנימה והחוצה מהצינור בתחתית כדי להימנע מהרשת.
רצתי בחזרה אל מעבר לרחוב ובמורד הגבעה כדי למצוא היכן יצא הצינור. כשמצאתי אותו, הברווזון היה בקצהו, אבל הפחדתי אותו בחזרה דרך הצינור למקום שבו הייתה הרשת של אבא שלי. לברווזון הזה לקח לנו בערך 20 דקות להגיע, אבל לבסוף הצלחנו. ברגע שזה יצא, ההורים ליוו את הברווזונים הרחק מהביוב והחלו לבדוק אותם. בשלב זה, הגיע הזמן לאכול ארוחת ערב אז חזרנו הביתה.
עוד קוואק בדלת
למחרת, שמעתי רעש נוסף בדלת. יצאתי לראות את שני הברווזים ואת כל שמונת הברווזונים בחצר הקדמית שלי. כבר ידעתי יותר טוב מלנסות לגעת בהם, אז פשוט הסתכלתי עליהם וראיתי שלמרות שהם עברו הרבה, כולם בסדר. אחרי כמה דקות, כולם חזרו במורד החצר שלי והחלו ללכת בכביש, בכיוון ההפוך מהאגם.
מעולם לא ראיתי אותם שוב, אז אני יכול רק להניח שלהראות לי שוב את הילדים שלהם הייתה דרך להגיד תודה ולהתראות.
הובא לך על ידי The Great Animal Rescue Chase .
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION
21 PAST RESPONSES
This made me cry.
What a beautiful story, thank you so much for sharing :-)
quite a touching story, it reminds us to always remember to go back and say thank u to anyone who does an action of kindness to us
Wonderful! Thanks for sharing. Kudos on Your Love.
awww that's an awesome story. :)
Its amazing.......Thanks for sharing.
Excellent Story.....
humans can learn so much from animals and birds,in our busy life we cant we cant see and observe
How did all 8 ducklings fall in lol!
"Thank you and good bye"
We humans tend to stick to the do good-er for ever and also expect this to happen.
After helping move on.
After taking a helping hand move on.
Great story, what a privilege to help the ducks!
I definitely think they were saying "thank you and good-bye" since I had a similar experience with a robin who nested in my carport and had two babies. Every day when I went out I sang the same little two-measure tune so they would know it was me and not be afraid. The chicks were almost grown, when one night some animal got into their nest -- I heard it, but by the time I got there everyone was gone. In the morning I found one of the chicks dead and the mother robin and other chick were gone. I was afraid they were all dead. But the next day, the mother brought the chick, who still could only fly two or three feet at a time back to show me. Then they left, and I didn't see them again. mj
I always can apply the daily good readings in my life. The stories are thought-provoking and help us to take time to smell the roses.
No further proof is need that compassion has no barriers. There is a lot to mine in this story. Thanks a lot for sharing.
Wonderful story...........thank you for the telling and the doing.
It leaves a feeling of 'connectedness' that feels real good.
I love this story!!! It just shows that animals give us unconditional love and usually don't ask for anything in return. But these ducks instinctively knew you were a kind and loving person who would help them. You most certainly are blessed!!
Beautiful experience! Amazing how different species are receptive to listening and talking with each other, even in different tongues.
This little girl was innately Dr. Doolittle - how wonderful!
What a lovely, touching story! Thank you. God bless you!
A brilliant story and at such a young age. Thank you for such an inspiring start to my morning...what a way to follow your intuition - something only a child could do in some ways but a great reminder for adults to listen to the voice within.
Man Differs from animal just by a little, but most men throw that little away.
GREAT JOB. SALUTE YOU...