מה קורה כאשר פליט סורי, עובד סיוע ישראלי ויהודי אמריקאי נכנסים לחדר?
(צְחוֹק)
לא, זו לא תחילתה של בדיחה גרועה במיוחד, אני מבטיח. זה באמת קרה לי. החל משנת 2015, מצאתי את עצמי עורך סדרה של פגישות חשאיות בבירות אירופאיות שונות עם קבוצה קטנה של אזרחים סורים וישראלים. והיינו שם כדי לנסות להבין איך נוכל להשיג סיוע לעם הסורי שחווה את המשבר ההומניטרי החמור ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. אבל איך הגענו לשולחן הזה ביחד? אחרי הכל, סורים וישראלים הם אויבים מושבעים, וטכנית הם נמצאים במצב מלחמה מאז 1948. ובכל זאת, הנה אנחנו, פשוטו כמשמעו ומטאפורית, מנסים למצוא דרך להיכנס. והנה הפאנץ' ליין של הבדיחה הגרועה שהבטחתי לא לספר. מצאנו אותה. מצאנו דרך להכניס סיוע לסוריה דרך ישראל.
עכשיו איך עשינו את זה? יישמתי תהליך בן שלושה שלבים שהשתמשתי בו במגוון רחב של סביבות אחרות, ואני מקווה ששלושת הצעדים האלה יהיו שימושיים לכל אחד מכם שרוצה לעשות משהו טוב לנוכח שלל הסכסוכים המכריעים שאנו מתמודדים איתם כיום, כולל אוקראינה. אז מהם שלושת הצעדים שלי? למצוא נקודת כניסה, לזהות פער, ואז למצוא משהו בר ביצוע כדי למלא את הפער הזה. זה נשמע די פשוט, נכון? אז הרשו לי להסביר לכם את זה.
כשקראתי דו"ח על המלחמה בסוריה, זה פגע בי מאוד וזה הרגיש מאוד אישי. הייתי המום מהיקף הסבל, וזה הדהד את סבל משפחתי שלי במהלך השואה. הוריי שרדו מחנות ריכוז בפולין ובהונגריה, ואחרי המלחמה נאלצנו לברוח והגענו לארה"ב כפליטים חסרי מדינה. אז כשראיתי את חורבן חלב, הזכירו לי את בודפשט, עיר הולדתי, עיר הולדתי המופצצת. וכשקראתי על רעב כתוצאה מהמצור בסוריה, נזכרתי באמי שאיבדה את הריונה כשהיא סוחבת שק של תפוחי אדמה רקובים הביתה כי לא היה מה לאכול. וכשראיתי את הגופות המרוטות והרזות של סורים שעונו בבתי הכלא של דמשק, ראיתי גם את השלדים המהלכים של אושוויץ, מאוטהאוזן וברגן-בלזן, שם כל כך הרבה מבני משפחתי פשוטו כמשמעו עלו בעשן. וכשראיתי פליטים סורים מציפים את הגבולות, נזכרתי גם בעקירתי שלי כילד פליט.
אז כאדם אחד... כאדם אחד, מה אתה יכול לעשות עכשיו? כשאתה מתמודד עם משהו שאתה יודע שצריך לשנות, אתה צריך למצוא נקודת כניסה. בשבילי, זה היה לגייס תגובה יהודית ואז להרחיב אותה לתגובה הבין-דתית בארה"ב, המתמקדת אך ורק בסוריה. זה נקרא הברית הרב-דתית לפליטים סורים. והיום, יש לנו יותר מ-100 ארגוני שותפים.
(תְשׁוּאוֹת)
ראיתי הזדמנות לבנות גשרים תוך כדי הצלת חיים. וכך עושים זאת. החלק הדרום-מערבי של סוריה היה קשה מאוד לגישה מכיוון שהוא היה מוקף בכוחות המשטר. זה היה פער. ישראל גובלת עם החלק הזה של סוריה. ונחשו מה? קל להכניס סיוע לדרום-מערב סוריה מהצד הישראלי של רמת הגולן. זה נתן לנו משהו בר ביצוע כדי למלא את הפער הזה. כל מה שהיינו צריכים זה איך. וזו הסיבה שעמיתיי ואני מצאנו את עצמנו בפגישות חשאיות בכל רחבי אירופה. טענו שישראל צריכה לשמש כנקודת יציאה לסיוע הומניטרי בינלאומי. פעלנו לובי בפרלמנט הבריטי, בפרלמנט של האיחוד האירופי, בפרלמנט הקנדי. דפקנו על דלתות בקונגרס. נפגשנו עם כל רמות הממשל בישראל. ו... לא הגענו לשום מקום. אבל אז זה קרה.
בספטמבר 2016, ממשלת ישראל פתחה במבצע "שכן טוב". כעת, מדיניות ממשלתית רשמית הייתה לפתוח את הגבול כדי שניתן יהיה לאפשר סיוע ממדינות אחרות ולשלוח אותו לסוריה. זמן קצר לאחר מכן, לאחר שהצלחנו להפעיל את מבצע "שכן טוב", נפרקו מכולות ענק של סיוע - רבות מהן נושאות סחורות מארגונים סוריים - בנמלים ישראליים על ידי חיילים ישראלים, נשלחו לרמת הגולן ומשם, שותפינו בשטח בסוריה אספו את הסיוע וחילקו אותו לאזור עם אוכלוסייה של 1.3 מיליון איש.
סיפקנו סיוע בשווי 120 מיליון דולר בדרך זו. תמכנו בשלושה מתקנים רפואיים, מאפייה שייצרה 15,000 פיתות ביום. הישראלים סיפקו מים, דלק, חשמל. שלחנו ציוד רפואי, אמבולנסים, מזון, ביגוד, ערכות היגייניות, תרופות, כל מה שנדרש. ובאמצעות עבודה דרך מועצות מקומיות, הצלחנו לסייע בייצוב אזור שלם. במשך שנתיים, זה היה החלק היחיד בסוריה שעבד. אבל אז, בגלל פלישה של המשטר ובעלות בריתו, האזור הזה נכבש לחלוטין והושמד. אבל זה לא עצר אותנו. הרחבנו את המשלוחים שלנו לאזורים אחרים שקשה להגיע אליהם בסוריה. היום סיפקנו כמעט 245 מיליון דולר בסיוע.
(תְשׁוּאוֹת)
זה לא היה קל וזה לא היה בלי תקלות. אבל בזכות העבודה עם השותפויות הבלתי צפויות הללו, הצלחנו לעזור ליותר משני מיליון וחצי קורבנות מלחמה, והמספר עדיין עולה.
(תְשׁוּאוֹת)
עכשיו, הנה החדשות הטובות. אתם לא צריכים ללכת לאזור מלחמה כדי לעשות את זה. יישמתי את הנוסחה שלי במגוון רחב של סביבות אחרות. אז הרשו לי לשתף אתכם בכמה סיפורים קצרים. בתחילת הקריירה שלי, ליתר דיוק ב-1971, חייתי חיים של פשע. מניעת פשיעה, כלומר.
(צְחוֹק)
הייתי גם שקועה עמוק בתנועת הנשים. אז איפה יכולתי לעשות שינוי? נקודת הכניסה שלי הייתה משטרת ניו יורק. קורבנות תקיפה מינית טופלו בצורה גרועה מאוד. זה היה פער. הדרך האפשרית למלא את הפער הזה הייתה להקים את יחידת פשעי המין הראשונה במדינה. ובכן, היום יש לנו את "חוק וסדר: SVU" כדי לספר לנו איך זה נעשה. למעשה, הם סיפרו לנו איך זה נעשה ב-23 העונות האחרונות. אבל אז, אז, זה היה רעיון חדש.
עשיתי את אותו הדבר עם תאגידים גדולים. כשהמילניום החדש התקרב, תחום משאבי האנוש התמקד באופן מובהק במקום העבודה של שנת 2000, כאשר גיוון היה מטרה מרכזית. אבל דת כמעט ולא התייחסה להיבט של גיוון במקום העבודה. עם זאת, אם הסתכלתם על הדמוגרפיה המשתנה, היה ברור שזו תהיה בעיה גדולה. אז זה היה פער. ארגון נוסף שייסדתי, מרכז טננבאום להבנה בין-דתית, מצא דרך בת-ביצוע למלא את הפער הזה על ידי הנחיית תאגידים גדולים בהתאמת אמונות דתיות במקום העבודה.
ובכן, הדרך לסוריה הייתה ארוכה מאז גיחותיי המוקדמות כסוכן שינוי מקצועי. אבל כשראיתי את הטרגדיה הסורית מתרחשת, פסוק מקראי, ויקרא י"ט 16, המשיך להדהד במוחי. "לא תעמוד בחיבוק ידיים ודם רעך צועק מן הארץ". ובכן, זו הסיבה שהתחלתי לעבוד. אני מקווה שגם אתם תעשו זאת.
תודה.
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION