נהג המונית שמנהל שני בתי ספר ובית יתומים

הוא נאלץ לעזוב את בית הספר ולבקש נדבות. עכשיו, נהג המונית הזה מקולקטה מנהל שני בתי ספר ובית יתומים.

גאזי ג'לאלודין בן השבע למד בבית הספר המקומי של כפרו. ילד למדן, וקפץ משמחה לספר לאביו שסיים ראשון בכיתה א'. אבל לאביו היו חדשות משלו - הוא לא הצליח לגייס מספיק כסף כדי לקנות לו ספרים לכיתה ב', ולכן גאזי יצטרך להפסיק ללכת לבית הספר.

אביו של גאזי היה חקלאי בכפר ת'אקורצ'אק שבסונדרבאנס, מערב בנגל. היה לו רק רבע דונם של אדמה, שלא הניבה מספיק יבול כדי להחזיר אפילו את התשומות, רק כדי להשאיר את המשפחה גוועת ברעב במשך ימים. אביו של גאזי היה חולה והם הגיעו לקולקטה בחיפוש אחר עבודה כלשהי, שתספק להם לפחות ארוחה אחת בכל יום. לרוע המזל, איש לא הסכים להעסיק אדם חולה, וגזי בסופו של דבר נאלץ לקבץ נדבות ברחובות קולקטה.

כשהיה בן 12 או 13, גזי התחיל לעבוד כנהג ריקשה באזור השוק אנטאלי של קולקטה. וכעבור מספר שנים נוספות, בגיל 18, גזי למד לנהוג במונית והפך לנהג מונית בשנת 1977.

גאזי ג'לאלודין

אבל זה תמיד היה במחשבותיו, הנערים הצעירים הרבים בכפרו שעדיין ניסו לגמור את החודש. אז הוא הקים את 'סונדרבאן נהיגה סמיטי' והחל לתת שיעורי נהיגה לנערים הצעירים של שבט סונדרבאן כדי שיוכלו להתחיל לחיות את חייהם בכבוד.

"לימדתי 10 בנים בכיתה הראשונה שלי בחינם וביקשתי מהם לתרום רק 5 רופי בכל חודש ברגע שהם יתחילו להרוויח. ביקשתי גם מכל אחד מהם ללמד עוד שני בנים נזקקים מהכפר. השרשרת עדיין נמשכת וכיום, ישנם 300 בנים מסונדרבנים שנהגים במוניות ומתפרנסים בכלכותה", מספר גאזי.

גאזי גם החל לשאול את נוסעיו אם הם רוצים לתרום ספרים, בגדים ישנים או תרופות. אנשים רבים גילו עניין וגזי היה אוסף מהם ספרים, בגדים ותרופות ומחלק אותם בין חסרי הכלב בכפרו. ילדים רבים שנאלצו לעזוב את לימודיהם עקב מחסור בכסף לקנות ספרים, בדיוק כמו גאזי, יכלו לחזור ללמוד בעזרתו.

הוא המשיך לעשות זאת עד 1997, אך היה משהו שעדיין גרם לו להרגיש חסר מנוחה. מאז שעזב את לימודיו, גזי חלם לעתים קרובות על בית ספר שבו ילדים לא יצטרכו לשלם דבר כדי ללמוד. ועכשיו הוא היה נחוש לעשות זאת בעצמו.

"שאלתי הרבה אנשים בכפר שלי אם הם יכולים לתרום קצת אדמה לבניית בית ספר, אבל אף אחד לא הסכים, מעטים אפילו צחקו עליי", אומר גאזי.

זה לא הרתיע את הצעיר והוא פתח את לימודיו בביתו בן שני החדרים. הוא היה מכריז בכפר באמצעות מיקרופון ודוחק בהורים לשלוח את ילדיהם לבית הספר, ומציע ללמד אותם בחינם. בתחילה איש לא התעניין. אנשי הכפר שאלו אותו כיצד זה ישנה את המצב, שכן הם לא יוכלו לגרום לילדים ללמוד עוד, מה שהרס את כל הסיכויים שלהם למצוא עבודה.

"הם לא היו מוכנים לשלוח את ילדיהם, במיוחד בנות, לבית הספר. הסברתי להן איך הן צריכות לרוץ חזרה לרופא או לאדם יודע קרוא וכתוב כדי לקרוא אפילו דברים פשוטים כמו איך ליטול תרופות או איך הן צריכות לחכות שמישהו יקרא את המכתבים שלהן ומאוחר יותר ידעו שזה דחוף מאוד", הוא הסביר.

מאמציו של גאזי השתלמו והוא הקים את בית הספר שלו, בית הספר היסודי החופשי איסמעיל ישראלפיל (הקרוי על שם שני בניו), עם 22 תלמידים ושני מורים בשנת 1998 באוטר ת'קוצ'אק, סונדרבנס.

משימת סונדרבאן סיקשאיאטן

לאחר מכן הוא המשיך לבנות חדר אחד בכל שנה בעזרת תרומות שנתנו מנוסעיו ומחסכונותיו. עד שנת 2012, גאזי הצליח לבנות 12 כיתות לימוד, 2 חדרי שירותים וחדר ארוחות בצהריים בבית הספר שלו. ללא כל עזרה מהממשלה, תלמיד זה שנשר מבית הספר סיפק כעת חינוך חינם וארוחות לילדים מעוטי יכולת.

"בהתחלה נאבקנו מאוד. היה בוצי בעונת הגשמים והפוליאתילן שהשתמשנו בו לבית הספר המאולתר שלנו עבור כל כך הרבה תלמידים היה דולף. אבל אז למרבה המזל, בעזרת אנשים, נבנה בניין. גם הוא היה בתוך המושבה המוסלמית שלנו ולא היה כביש ראוי להגיע אליו. רציתי לבנות בית ספר גדול יותר ליד כביש. אז התחלתי לבקש עזרה מהנוסעים שלי כדי לבנות בית ספר גדול יותר", הוא אומר.

שניים מנוסעיו של גאזי עזרו לו לקנות אדמה לבית הספר, חלקם לקחו אחריות לשלם למורים וחלקם עזרו לו להתחיל את ארוחת הצהריים בבית הספר שלו. בעזרת העזרה שזרמה, הוא הצליח לבנות את בית הספר השני שלו, סונדרבן סיקשאיאטן משימת, בשנת 2009 בפורב ת'אקורצ'אק, סונדרבן, במרחק 2 ק"מ מבית הספר הראשון שלו. כיום, ישנם כ-21 מורים, ארבעה אנשי צוות שאינם מורים וכמעט 425 תלמידים בשני בתי הספר הללו.

גאזי לא עצר כאן. רבים מהתלמידים בבתי הספר שלו היו יתומים שנאלצו להתחנן בדיוק כמו גאזי. הוא רצה לספק מחסה לילדים אלה והחל לאסוף כספים עבור בית יתומים. אנשים נוספים תרמו ובית היתומים סונדרבאן נבנה בשנת 2016. הוא דואג לכל צרכי המגורים של היתומים הללו על ידי חיסכון בכסף מהכנסותיו ועזרה שמקבלים התורמים.

"אני עדיין מתקשה לתת ארוחת צהריים לכל הילדים. לפעמים אני לא יכול לתת את מלוא המשכורת בבת אחת למורים, אבל הם גם מאוד משתפים פעולה. הנוסעים הלא מוכרים שלי עזרו לי להגשים את החלום שלי ואני חולם על עולם שבו אף גזי לא יצטרך להפסיק ללכת לבית הספר יותר", הוא אומר.

גאזי הודה במיוחד לארון קומאר דוביי שתרם אדמה לבית היתומים שלו, לדיפנקר גוש, לאג'יט קומאר סאהא, לדיפה דוטה, לברנאלי פאי ולרבים אחרים המסייעים לו לקיים את בתי הספר ואת בית היתומים.

ניתן ללחוץ כאן כדי ליצור קשר עם גאזי ג'לאלודין.