מנוחר הוא מדען-סופר-אמן, חדשן בעל אינטליגנציה חסרת מנוח ודמיון מלא חיים. הוא גדל במדוראי של שנות הארבעים, תלמיד בית ספר בכלל, מסתובב בעיר מתחת לגופורמים הגדולים (מגדלי המקדש) של האלה מינקשי.
 |
| זוג ביום החתונה |
מאהמה, אשתו, היא אדם מושך, תוסס ורהוט. היא נולדה וגדלה במדרס, מדלית זהב שלמדה במנזר שלמדה אמנות וספרות.
זמן קצר לאחר שנישאו עברו בני הזוג לאמריקה. הייתה להם ילדה יפהפייה בשם סוגה. הם נסעו. הם עשו חברים. בסופו של דבר הם חזרו להודו. איפה שלא היו, הם חיו וצחקו הרבה.
ולעתים קרובות הם דיברו על אמנות הנתינה, משהו היקר לליבה של מהמה. היה לה חשוב - להם - שישתפו אחרים בברכותיהם הרבות. היא הייתה מורה נפלאה, הוא היה מדען מוכשר, ושניהם היו אמנים מוכשרים. יחד הם מצאו דרכים רבות לתת.
והחיים היו טובים.
ואז הייתה תאונת הדרכים ששינתה הכל. מהמה נפצע קשה. התאונה הותירה אותה משותקת מתחת לכתפיים - לכל החיים.
״לא הייתה לה שליטה על תפקודי גוף רבים... היא תצטרך להיות עמוסה בסמים שיעממו את מוחה החד. היא תצטרך לחיות עם האיום המתמיד של זיהומים, פצעי שינה ועוויתות. היא תהיה 'תלויה' כל חייה, תזדקק לטיפול 24 שעות ביממה...'
- Manohar Devadoss, מתוך ספרו "Dreams, Seasons & Promises"
מהמה הסתכלה על חייה החדשים וזה היה קשה. מעתה ואילך יהיה לה קל יותר לקבל מאשר לתת. קל יותר- כן. אבל מי אמר שמחמה בחרה בדרך הקלה?
כי היא לא.
כשחלומות נהרסים נדרש סוג נדיר של אומץ כדי להרים את השברים, לדחוף את הכאב, הרחמים העצמיים, אבל-למה-אני-אדון?
 |
| כריכת ספרו השלישי של מנוחר |
יותר משלושים שנה מאוחר יותר - הנה היא כאן. פורחת, קורנת בכיסא הגלגלים שלה. היא בת שישים ושלוש והיא יפהפיה. היא כאן כדי לומר לקהל הזה שהם חייבים להתמקד בדברים הטובים בחייהם, ובכל מה שהם יכולים לעשות. "תאמין בחלומות שלך," היא אומרת, לא פעם אחת אלא פעמים רבות.
מהמה התחילה ללמד שיעורי אנגלית מדוברת בביתה, היא החלה לעבוד על סדרה של ספרי ילדים, היא הצטרפה למספר קבוצות נשים והחלה לעמוד בראש פעילויות גיוס כספים למספר ארגוני צדקה, היא עברה פיזיותרפיה ולאט לאט, בקפידה, למדה להשתמש בשרירי הכתפיים שלה כדי לכתוב. אנשים נמשכו אליה בהכרח, בקסמה, בחום ובעיקר בעליזותה. הכאב עדיין היה שם, והצער על האובדן - אבל מהמה סירב להתעכב בו. היא הניחה אותו בצד ופתחה את דלתותיה שינו את חייה לעולם. "אני יודע שאני עדיין יכול לשרת אנשים", אומר מהמה ומחייך.
כשאתה מקשיב לדבר שלה אתה מבין ששירות הוא גישה- הלך רוח. זה אומר לשים את המיטב מעצמך קדימה, לא משנה היכן אתה נמצא או מה אתה עושה. זה לא רלוונטי שממהמה יושבת בכיסא גלגלים, ושהיא לא יכולה להחזיק את המיקרופון או אפילו ללגום מכוס מים בעצמה. נדיבות הרוח שלה מתעלה על מוגבלותה. יש אנשים שתוהים מה יש להם לתת לעולם. מהמה מזכיר לנו שללא יוצא מן הכלל לכולנו יש מה לתת - ללא ספק אחת המתנות הטובות מכולן - לעצמנו.
לאורך כל זה היה לה בן לוויה אחד קבוע ובלתי נכשל, אדם אחד שכוחו יעמוד כאשר כוחה יתמוטט. מנוהר דבדוס הרגיש את האובדן בעוצמה כמו אשתו, וילחם באותה מידה כדי להתגבר עליו. מהפרט הקטן ביותר בשגרה הרפואית המכרעת והמסובכת שלה ועד לזווית המדויקת שבה יש להניח את כיסא הגלגלים כשהיא מורחת ממכוניתם, הוא יודע הכל. במשך יותר משלושה עשורים הוא היה האחות והמלווה הנאמנה ביותר שלה שתמיד מחפשת דרכים להפחית את נטל הכאב שהיא נושאת. הוא גאה במיוחד בטכניקה שהוכנה בעצמה שבה הוא משתמש כדי לשאת את מהמה במעלה מדרגות ארוכות בכיסא הגלגלים שלה. הישג מדהים - במיוחד כשאתה מבין שמנוהר לא יכול לראות את המדרגות, ואפילו לא את כיסא הגלגלים.
בערך בזמן התאונה ראייתו של מנוחר החלה להיכשל. הוא אובחן עם רטיניטיס פיגמנטוזה - מצב עיניים ניווני שאין לו תרופה ידועה.
היום הוא עיוור כמעט לחלוטין.
השקט באולם רועש מאוד. סקרנות גרידא הוחלפה מזמן בתחושת פליאה גוברת, כי הטרגדיות התאומות בסיפור הזה עוררו יותר מאשר אהדה מוכנה. הזוג הזה כאן כדי לחלוק - לא את העצב שלהם, אלא את הכוח שלהם.
לפני חמש שנים פרסם מנוח את ספרו הראשון, "שנות הבאר הירוקה", מחווה מעוררת חיבה לשנותיו הראשונות במדוראי. הוא מספר מחדש את הקסם של ילדות דרום הודית מול הקסם המפתה של עיר מקדש ישנה. רישומי העט והדיו המעולים בספר הם שלו. בגלל מצבו, למנוהר אין תפיסת צבע, יש לו ראיית מנהרה חריפה, והמעט שהוא כן רואה
 |
| אמנותו של מנוהר דבדוס |
איך הוא עושה את זה? עם טיפות עיניים מיוחדות להרחבת אישוניו, עם אורות סופר חזקים ומגדילים מיוחדים, עם כפפות (כי האורות מזיעים את הידיים וזה עלול להכתים את הציור), עם זיכרון צילומי ותשומת לב בלתי מתפשרת לפרטים, עם מסירות והתמדה שהרבה מעבר לרגיל.
יחד כל שנה הם עובדים על סט מיוחד של כרטיסי ברכה. מנוהר עורך את הציור וממהמה מכין כתיבה קצרה המסבירה את המשמעות המיוחדת של המקום, הבניין, הפסל או הסצנה שצייר. הכרטיסים נמכרים והרווחים נתרמים לאחד מארגוני הצדקה הרבים שהם מעורבים בהם. אמנות הנתינה היא חלק גדול מחייהם היום כפי שהיתה אי פעם.
שווה להגיע לבלתי אפשרי. אתה לומד את זה, מקשיב לשניים האלה. כשאתה מתחיל לבחון את הגבולות של מה שאתה יכול לעשות- אתה פורץ את המגבלות המוטלות על עצמך. "תאמין בעצמך," אומר מהמה. "תאמין בחלומות שלך ובעצמך."
הם חיים את החיים בפרטים מלאים ואוהבים. שקיעות, מנה מיוחדת, מנגינה ישנה, אורח בלתי צפוי, משב רוח פתאומי -- כשהדברים האלה מגיעים, הם שם. כשאתה מחבק את החיים אתה מתעורר בחיים אל היופי של ההווה. זה מה שעשו השניים האלה.
כיום יש למנוהר דבדוס שלושה ספרים לזכותו, והוא עובד על ספר רביעי. מהמה ממשיכה להיות מעורבת במספר פרויקטים לגיוס כספים וועדות נשים. לשניהם מעגל רחב של חברים ומעריצים והם ממשיכים להוות השראה לכל מי שמכיר אותם.
קבל את החיים.
נשמע פשוט, חיים די קשים. לבבות המורדים שלנו מבצעים מאה מרד בכל יום. מתנגדים, מסרב, מכחיש, מתריס. לפעמים אנחנו נלחמים את החיים באגרופים מעופפים. שוכחים לזכור שדרוש יותר אומץ כדי להיות דומם. מכיוון שקבלה אינה עוסקת בכניעה בעלת רצון חלש למכות המקרה והגורל, היא לא עוסקת באדישות קודרת או בפסיביות חסרת רוח (גם אם הבלבול נוח). קבלה היא כוח עם כנפיים. זה כוחה של חמלה הנשוי לענווה שבהבנה. זה מעלה אותך מעל חרטה וזעם למקום שבו שנאה אינה אופציה, למקום בו חיים, לומדים ואהובים את היופי הקשה של כל רגע.
קבלה היא סוג מיוחד של חסד.
מנוהר וממהמה דבדוס הם זוג שחיים את החסד הזה מיום ליום.
****
הערת העורך: Mahema Devadoss נפטרה בשנת 2008, ומנוהר Devadoss הלך לעולמו בדצמבר 2022. אבל מורשת החמלה והחסד שלהם חיה בלבם של האנשים הרבים שהם נגעו בהם.
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION
7 PAST RESPONSES
Extraordinary beauty…
Feeling so inspired. Here's to overcoming. Here's to giving what we have to give and here's to the love that can see us through. Thank you so much for giving your gifts and talents so deeply and for loving each other so well! <3
Remarkable humans who brought much grace to our planet.
Adversity shows us who we truly are and what we can still aspire to be. These two beautiful souls found their strength within and fed each other. They are true inspirations. In reading their story, one can believe, nothing is impossible. Thank you.
Please all of you that read this, Believe.
"A Special Kind of Grace", as you say, and "a rare kind of courage"..."with a dedication and perseverance that go far beyond the ordinary". Yes, they are exceptional, and it is this that makes them an exception, truly admirable and remarkable, but for the rest of us, the ordinary, the not rare, the not special, please do not admonish us for what we lack of the heroic. Acceptance can also be of one's lack of dreams/inspiration and of one's not believing in yourself (until maybe your self, your heroic notion of yourself, no longer needs to exist).