זן טיוי

"כמה מכם יודעים איך לצפות בטלוויזיה?" שאלתי את כיתתי יום אחד. לאחר כמה רגעים מבולבלים ושקטים, לאט לאט, אחד אחד, כולם הרימו את ידיהם בהיסוס. עד מהרה הכרנו שכולנו "מומחים", כפי שהיה אומר הרולד גרפינקל, בנוהג של "צפייה בטלוויזיה".

במסגרת ניסוי, התבקשו התלמידים לצפות בטלוויזיה באופן מודע. במידה שזהו סוג של "זן ואמנות הצפייה בטלוויזיה", אמרתי להם, "אני רוצה שתצפו בטלוויזיה במודעות חדה, קשיבות ודיוק. ניסוי זה עוסק בצפייה בטלוויזיה באופן מדעי, עם 'מוח מתחיל', במקום לצפות בטלוויזיה באופן פסיבי עם מוח מתוכנת. בדרך כלל, אם אתם צופים בטלוויזיה, אינכם יכולים גם לצפות ולחוות את חוויית הצפייה בטלוויזיה. כשאנחנו צופים בטלוויזיה, אנחנו כמעט ולא שמים לב לפרטים של האירוע. למעשה, אנחנו כמעט ולא שמים לב." מטרת הניסוי שלנו שאינו טלוויזיוני היא לעורר אותנו לראות טלוויזיה במקום רק להסתכל, ולעצור את העולם כצעד הראשון לראייה. כאן אנו עוסקים בעצירת העולם על ידי עצירת הטלוויזיה. 1) צפו בכל תוכנית טלוויזיה במשך 15 דקות מבלי להדליק את הסאונד. 2) צפו בכל תוכנית חדשות במשך 15 דקות מבלי להדליק את הסאונד. 3) צפו בטלוויזיה במשך חצי שעה מבלי להדליק אותה.

[...]

כמעט כל סלון ביתי מסודר סביב מכשיר הטלוויזיה. כשם שחדר משקולות מסודר לאימוני משקולות, כך גם חדרי המגורים שלנו מסודרים לאימוני טלוויזיה. הרהיטים מסודרים בכוונה לתרגול הטרנסצנדנטי של "צפייה בטלוויזיה", ולא לתרגול האנושי האימננטי של תקשורת או אינטראקציה. עיצוב הפנים של סלון אמריקאי ממוצע עם קווי הקשב, ההיררכיה והטלוויזיה הטרנסצנדנטלית שלו דומה מאוד לעיצוב הפנים של כנסייה אמריקאית ממוצעת עם המזבח הטרנסצנדנטי שלה, קווי המחווה ומחוות כריעה.

מרשל מקלוהן אומר שהטלוויזיה פותחת אל כפר גלובלי אלקטרוני. נראה, במקום זאת, שהיא נותנת לנו רק אשליה של קיום. היא מחזקת ביטחון על ידי הצגת סכנה, בורות על ידי הצגת חדשות, עייפות על ידי הצגת התרגשות, בידוד על ידי הבטחת השתתפות. התקשורת מגבילה את המציאות לעצמה. והיא מגבילה ידע על ידי מתן אשליה של ידע. באותו אופן שהדרך היעילה ביותר להסיט, לפזר ולסיים תנועה חברתית היא להכריז שהיא הושגה (התנועה הפמיניסטית חייבת להתמודד עם זה כמעט מדי יום), הדרך היעילה ביותר להסיט את החקירה היא להציג אותה כממומשת. הטלוויזיה פועלת במסווה זה ככלי חשיבה המציע אי-חוויה כחוויה ואי-ידיעה כידיעה.

במילותיו של מאט מקסוול, "הטלוויזיה הופכת לעולם עבור אנשים... העולם הופך לטלוויזיה." ההשפעה הכוללת והמצטברת של התקשורת היא להגביר את חוסר הרגישות שלנו למציאות. במקום לשבור את שלשלאות הבורות, השליטה הפוליטית והאשליה במערה האפלטונית שלנו, משהו דומה באופן ערמומי אך שונה מתרחש. במקום באמת להפנות את הגב מהצללים כדי לראות את המציאות, במקום באמת לעזוב את חושך המערה ולעלות אל אור השמש, אנחנו פשוט צופים בתמונה של עצמנו עושים זאת, אנחנו מפנטזים על כך, וחושבים שזה אותו הדבר.