הלוחם היפני נראה מבולבל. הוא בדיוק הציע תה ליריבו הסיני ושאל האם אורחו מעריך את איכותו במלואו, רק כדי לקבל את התשובה, "הטבע לא מבדיל בין תה. אנחנו כן. אני לא מעוניין בהבחנות העדינות יותר של התה שהצעת לי כי כבר החלטתי ליהנות ממנו." הלוחם היפני שאל באיטיות, "על פי אותו היגיון, אני מניח שאינך מחשיב אף אמנות לחימה כנעלה או נחותה?" הלוחם הסיני הנהן ואמר, "כן. מיומנותו של המתרגל היא שמוציאה את מהות האמנות, וחלקם מיומנים יותר מאחרים." הלוחם היפני השיב, "אם זה כך, מדוע יש כל כך הרבה תחרויות אמנות לחימה בסין?" הלוחם הסיני ענה, "הן נועדו למתרגלים כדי לגלות את היתרונות שלהם ולהשתפר." הלוחם היפני, נרגש, אמר, "אז, לא אחרים אנחנו מנסים לנצח. האויב הגדול נמצא בפנים." הוא קד קידה ליריבו וכאן מסתיימת אחת השיחות הנשגבות ביותר (בפרפרזה) בסרט אמנויות הלחימה של ג'ט לי, "ללא פחד".
תחרות היא נושא חם כרגע. בבחירות הקרובות בארה"ב, נקודה חשובה עבור פוליטיקאים רבים היא לעזור לארה"ב להתחרות טוב יותר בכלכלה העולמית. גם בתוך הממשל הנוכחי, הנשיא אובמה חשף תוכנית בשם " המרוץ לצמרת" שמטרתה לסייע ברפורמה במערכת החינוך ולשיפור הציונים שמקבלים התלמידים בבתי הספר בארה"ב. הרעיון הוא שזה עשוי לעזור להם בסופו של דבר להתחרות טוב יותר במקום עבודה גלובלי. אבל מה אם הפכנו את זה הפוך? האם משאבים רבים יותר הם באמת המרכיב החסר בסיוע לאנשים להשתפר?
גדלתי בהודו, והיה לי קשה ברוב המקצועות שלי, במיוחד במתמטיקה. יום אחד, אחרי שבדקתי את הציונים שלי, אבי ניהל איתי שיחה מקרב לב. הוא אמר, "הדרך לפצח את המקצועות שלך היא להתאהב בהם. כשאתה מתחיל לאהוב את מה שאתה לומד, זה כבר לא ייראה כמו עבודה. הכל יסתדר אחרי זה. פשוט תתאהב." הייתי בכיתה ו' בערך אז, והחלטתי לקחת אותו ברצינות ופשוט אמרתי "אני אוהב אותך" לספר הלימוד שלי במתמטיקה.
ואז, משהו מוזר קרה. באמת התאהבתי. התחלתי ליהנות מהמסתורין שמאחורי כל שאלה גיאומטרית, לספוג אותה, ולחוות שמחה כשהצלחתי לפתור אותה. עם השנים, זה הגיע לנקודה שבה הייתי מסיים את כל התרגילים בספר הלימוד ביום אחד וחוזר עליהם למחרת וגם ביום שאחריו. הייתי נרגש לקבל שאלה לא ידועה כדי שאוכל לספוג אותה וליהנות מהמסתורין שלה. יחד עם האהבה הזו עד מעל הראש, הציונים שלי התחילו להשתפר. כשסיימתי את כיתה י', קיבלתי 99% במתמטיקה - באותם ימים, אמרו לי שלמערכות המחשב היו רק שתי ספרות לציון, וזה היה בערך הגבוה ביותר שאפשר לקבל. אבל הדבר הכי מוזר היה שכבר לא היה לי אכפת בכלל מהציונים שלי. באמת נהניתי מהמקצוע.
בהיותי סקרן מטבעי, רציתי לראות עד כמה זה יכול להגיע. אני זוכר שניסיתי את עקרון ה"אני אוהב אותך" עם מקצועות אחרים שהיו ממש משעממים לי, כמו היסטוריה. פתאום, ההיסטוריה התעוררה לחיים גם עבורי, והתחלתי ליהנות ממנה מאוד. כשצברתי את הניסיון, השתכנעתי שאי אפשר פשוט לאהוב דקדוק אנגלי. אבל כשניסיתי את זה שם, פיתחתי אהבה לכתיבה שנמשכת עד היום. הפילוסופיה הזו שינתה לחלוטין את חיי, שיפרה את הציונים שלי, וחשוב מכל, גרמה לי פשוט להפסיק לדאוג לציונים וליהנות באמת מלמידה.
כשאני מדבר עם אחרים, אני יודע עכשיו שהחוויה שלי אינה ייחודית בשום צורה - כל מי שהצטיין באמת במשהו התאהב. אז אולי כדאי לדבר על תקציבי אהבה יותר מאשר על תקציבי חינוך. כמובן, המונח יהיה אוקסימורון, מכיוון שאהבה לא ניתנת לקנייה והיא גם לא משאב מוגבל שמתמעט כשניתן. כל מה שאנחנו צריכים כדי להעלות את ציוני ילדינו הוא לאהוב אותם ולעורר בהם השראה לנסות לאהוב את מה שהם לומדים.
נקודת מבט זו אינה עוצרת עם ילדינו. כפי שאמר הווארד תורמן, "אל תשאלו מה העולם צריך. שאלו מה גורם לכם להתעורר לחיים. כי מה שהעולם צריך זה אנשים שהתעוררו לחיים". מה אם נוכל להחליט להתעורר לחיים ולאהוב את מה שנמצא מולנו, ללא קשר למה שאנחנו עושים? איך היו נראים חיינו? איך הייתה נראת העבודה שלנו? אולי ההחלטה לאהוב יכולה להוביל ל"להיות מאוהבים" - רעיון פורץ דרך שכדאי להתנסות בו.
באופן כללי יותר, בהתחשב בראיות לכך שקשה מאוד להתחרות באנשים מאוהבים, האסטרטגיה הלאומית של כל מדינה או חברה שרוצות להתחרות צריכה להיות אהבה. והמבחן לשאלה האם האהבה אותנטית הוא שהמוחות של אלה המאוהבים חופשיים מכל רצון לתוצאות גדולות. אם אנחנו חושבים שזה רחוק כל כך, עכשיו יש לנו את הביוגרפיה של סטיב ג'ובס לפנות אליה, שם, עם כל פגמיו ועיוות המציאות שלו, הדבר היחיד שבולט עבורי היה חשיבות האהבה בעבודתו, וההתמקדות הבלתי מעורערת בגיוס אנשים שאוהבים את מה שהם עושים. פילוסופיה זו הפכה את אפל למוצלחת ביותר, והפכה לחברההיקרה ביותר בעולם כפי שנמדד לפי שווי שוק .
אפשר לשאול בצדק, אם אהבה היא מה שאנחנו צריכים, האם תחרות עוד מועילה? אחרי הכל, תחרות לעתים קרובות הטעתה אותנו לאובססיה להרס אחרים במקום לשפר את עצמנו. אבל תחרות היא רק מערכת שיצרנו. אנחנו יוצרים מערכות כדי לקשור את עצמנו לפעולה ולהביא את הערכים שלנו לחיינו. לדוגמה, אנחנו אולי רוצים לחשוב שצחצוח שיניים מייצג ערך מעשי עבורנו, אבל אנחנו לא מקבלים את הערך הזה אלא אם כן אנחנו יוצרים מערכת שגורמת לנו לצחצח באופן קבוע (כלומר כל בוקר וערב). מספר הפעמים שאנחנו מצחצחים הוא מדד שימושי כדי לבדוק שאנחנו עקביים עם הכוונה שלנו לצחצח מדי יום, אבל הוא לא מייצג את הערך הבלתי ניתן לספירה של היגיינת שיניים.
באופן דומה, למערכת התחרות יש ערך לא משום שהיא נותנת לנו מדד של ניצחונות והפסדים, אלא משום שהיא מראה לנו היכן נמצאים היתרונות שלנו. זה דבר אחד לומר שאנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים, אבל תחרות היא ההקשר שבו אנחנו יכולים לבחון את האותנטיות שלנו. האם אנחנו מוסחים על ידי פחד מיריבים חיצוניים, או שאנחנו יכולים לסמוך על משהו בסיסי יותר - אהבתנו האינסופית למה שאנחנו עושים. באור זה, תחרות היא מנגנון משוב יקר ערך שעוזר לנו להיות נאמנים יותר לעצמנו, ובמקום להימנע ממנה, יש לאמץ אותה בביטחון מלא בערכים העמוקים ביותר שלנו.
בעבודתי המקצועית בייעוץ אסטרטגי, הופתעתי לטובה לגלות כיצד מכה בשוק משפילה אגו גדול, גורמת לאנשים להתמודד עם הפערים שלהם, להיפתח ללמידה ולהתחייב לשיפור עצמי. ואת כל זה הם עושים מבלי לעסוק בדיונים פילוסופיים על אהבה או שלמות. טקס פיתוח האסטרטגיה התחרותית גורם לאנשים לפעול כאילו שלמות עצמית היא מטרה סופית מקובלת, אם כי במסווה של השגת הצלחה בשוק.
האם אני רק מטשטש את העובדה שרוב האנשים רק רוצים להרוויח כסף ולא אכפת להם מאהבה או שלמות? ישנן עדויות הולכות וגדלות לכך שזה לא המצב. מחקרים הראו ששכר במקום העבודה מקבל עדיפות, אך רק עד לנקודה שבה הישרדות ראויה עומדת על כף המאזניים. ברגע שהוא חוצה את הסף הזה, הוא מפסיק להיות הגורם המעניין ביותר, ומפנה את המקום הראשון למה שהסופר דן פינק מכנה אוטונומיה, שליטה ומטרה - כולם מניעים פנימיים.
חכמי הודו הקדמונים הבינו מניע נוסף, אמת עמוקה אף יותר: מה אם לא היה אחר, ואם היינו למעשה חלק מאותו אורגניזם? מה אם, כפי שאומר המשורר פאביטרה מהטה , " כל הגבולות הם קווים המצוירים בדמיון (כמו קו המשווה)?" האם הגבולות שאנו מציירים במהלך תחרות יכולים להיות תוצאה של ראייה קצרת טווח של העצמי?
כדי להבין את הגישה הזו, קחו דוגמה מגוחכת אך ממחישה זו: דמיינו את הבוהן שלכם מתלוננת בפניכם על כל המשאבים שצורך האגודל שלכם וטוענת למען תשומת לב רבה יותר. זה נראה מגוחך לחשוב על זה, בהתחשב בכך שהתודעה שלנו היא של שלם משולב, ואינה מוגבלת לזהות הבוהן - או האגודל. מנקודת מבט משולבת, אנו מבוססים על השלם כשאנו מקבלים החלטות לגבי החלקים.
דרך ראייה מפותחת זו מתעוררת באופן טבעי כאשר אנו מחוברים לאותן מוטיבציות פנימיות ועמוקות - אהבה למה שאנו עושים, שאיפה אינהרנטית לשלמות, ונקודת מבט משולבת ביסודה. לאחר מכן אנו יכולים לחשוב בבהירות על הערכים שלנו, לחלום בפראות על איך ערכים אלה יכולים להתגשם באמצעות פרויקטים ושירותים יפים, לתכנן בחוכמה כדי להוציא זאת לפועל עם משאבים מוגבלים ולאהוב כל שלב בתהליך.
תחרות אותנטית היא קדושה עמוקות. במקום פיצול ומרירות, תחרות אותנטית מביאה עמה תחושה של שלמות ואהבה. הכמיהה העזה הנובעת מאותה אהבה שורפת את כל המחסומים שמפרידים אותנו מהמהות של מה שאנו מבקשים לדעת, כולל כל המושגים בהם השתמשנו כדי להגיע עד הלום, שכן הם המחסום האולטימטיבי לחוויה. בהתחשב בתצפיתו של משורר סופי מפורסם, "תמים הוא זה שמבלבל בין המושג 'מים' למים עצמם - אדם כזה נידון למות מצמא." סיבה טובה ללכת מעבר למושגים שלנו וליהנות באמת מכוס התה שבידנו.
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION
8 PAST RESPONSES
like another reviewer, this appears to be headed in the right direction but as i understand Life, it is only a partial truth. e.g., what do you love if you are offered a choice from ten teas ? you can say that you love the choice but then is the choice not important? what if your family business is being an executioner and you don't love it, do you remain in it? or a meat slaughterer and you are a vegetarian ? don't we want to inspire our selves by positive attributes including "the desire to be better, be more creative, more connected thereby experiencing a more complete and less limited you rather than blinding always focusing on what is in front of you only? is free will important?
I love this article! Just watched Tom Shadyac's documentary I AM last night and this feels intertwined with his premise...it all comes down to love. Thank you. I've bookmarked it and will pass it on.
WONDERFUL AND ENLIGHTENENIG
My gut instinct is that the writer is moving toward a truth, but not embracing Truth in its totality. It's not math, or any particular activity (or lack thereof), that needs to "be fallen in love with." This just creates potholes of "not love" or "less love" in other areas. I believe Love, in its essence, is choice-less presence — being fully, and fully being, in any given moment. And the only way to increase one's Here and Nowness is to practice over and over, gently and gently.When Somik writes that he "enjoyed soaking in [math]" he is really just reporting that he allowed himself to really be doing math and naught else. He is dipping his toes in Presence, but not surrendering completely to its effortless flow which knows no subjective boundaries (i.e. math, English grammar, surfing, eating, sleeping, pooping). When we find what we are passionate about, it is the same as describing that which we are able to do with attention. But until All commands that kind of attention from us, we will find ourselves wistful, worried and longing when separated from our so-called passion.I hate waiting in lines or multiple iterations of being put on hold for 30 minutes at a time trying to find out who has applied a spurious charge to my credit card. But when I remember to go back to following my breath, the experience begins to transform almost immediately. This is the same breath that I watch whilst sitting in the grass on a perfect Spring day, or the same breath that breathes life into my most ardent passions. You may be on the ocean with ideal wave after ideal wave availing itself to your surfboard, but if part of you is looking for a new job in a prosecutor's office in some unknown city, then you haven't surfed — you have only made the appearance of surfing.Some aids I have found useful for finding Love or consciousness in any situation, are 1) finding and following the aforementioned breath, 2) standing or sitting with back straight, shoulders back, head erect and chin level, and 3) smiling.
[Hide Full Comment]Lovely, lovely article.
This is absolutely true! I have first hand experience of this: Last year I decided to take up Physics as a subject at school, and I hated it. I just couldn't understand the concepts, I hated every bit of it. I then got a tutor and I began to understand everything, I began to fall in love. I didn't care about competition, I felt it was a chance to prove my love for the subect. So I guess what they're saying is that love and understanding are closely linked. In my case, I loved after I understood. However, it can also work the other way around.
Love what you do. That is how you can master something am really that way.
And this about competition is the main motivation that motivated people like me.
When someone challenges me may be helped them by luck. I really stayed on and worked 18 hours everyday excluded weekends. It is that competition that I couldn't even feel tired as it is an evil thing to achieve such thing that takes decades to be done.
If it wasn't competition that made me restless I can't know what it was. Even money motivated people just trying what they can spend for a month or a year but when you want to have some ranks with a billionaire you really run so mad.
There a saying that says don't hunt what you can't kill.
So if I knew that only luck helped such a millionaire I wouldn't have been doing what I did.
So it was God who didn't exercise the fairness to his people.
Children need education not only what they write on books but also some things about luck and tradition and witches. So that they know that those things are there.
A man with just same grade and same knowledge without any illegal work with same reputation just got 9m$. and another man working for ministry of agriculture got less than half m$.
9m$ is respected and lives dubai's best residence.
Such these, we have to treat them as just luck and it shouldn't make greedy I understood this after I got tired one billion times.
[Hide Full Comment]Compelling