עצים: הקתדרלה האלטרנטיבית

מגע עם הטבע מעניק מתנה של נוכחות. אני מנסה להיפתח אליו במקום לרדוף אחר מחשבות או רגשות מסיחים את דעתי. כתושב עירוני, הליכה בפארק ממלאת אותי בתחושה של שורשיי בעולם הטבע. חוף ים, הרים, כרי דשא, יערות ומדבר - כולם מזמינים אותנו לגלות את הטבע שלנו בתוך שלהם, לפגוש את נוכחותם עם שלנו. לכן, בכל פעם שאני מרגיש רחוק מדי מהמשאלה העמוקה ביותר שלי, לא מאוזן, מזועזע ממכות החיים או שקוע באינרציה של חוסר אכפתיות, אני מחפש קשר עם הטבע - מקור עיקרי למיקוד מחדש.

כל אחד מאיתנו מגיב בצורה עמוקה יותר לסצנת טבע גדולה כזו או אחרת, תלוי אולי במקום שבו קיבלנו את רשמינו הראשונים. בתקופה זו בחיי, הקריאה העמוקה ביותר מגיעה אליי מעצים, מהתעלותם המנצחת כמו גם משורשיה העמוקים באדמה. כשאני מתחת לעצים, אני חוזר למקום שאליו אני שייך. למיטב ידיעתי, המקום הזה בלתי ניתן להשגה על ידי כל מאמץ מודע שאוכל לעשות. אבל מגמד על ידי גזעים גדולים ומצל על ידי ענפים מתפשטים, אני כבר לא נאחז בעבר או ממהר לעמוד בקצב חובותיי של היום. אני ממש כאן.

אחרי כמה שעות עבודה מול המחשב, אני אוהב לשחרר את האנרגיה שלי בפארק. כשאני הולך בשביל המוכר, אני עלול לעצור מלכת, משתתק על ידי כוחם של העצים המתנשאים משני צדדיי. בחורף, עיניי עוקבות אחר עוצמת ענפיהם הכבדים, אשר פורצים לענפים וזרדים קטנים יותר ויותר, המצוירים על רקע השמיים. הם מזכירים לי את הוורידים והגבעולים של העלים הרבים שיבואו ואת הוורידים והעורקים שלי, וכל המערכת שלי מתמלאת אנרגיה.

כששאלתי את דיוויד וגונר על שירו ​​המעורר באופן יוצא דופן, הוא אמר לי שהוא נכתב בהשראת תקופה בה היה אבוד ביער. ברור שחוויית נוכחות העצים החזירה אותו לנוכחותו שלו והשקיטה את פחדו. הרפתקה כזו מעמידה את הפחד שלנו מהלא נודע בפרספקטיבה שונה. גם אנחנו לא נודעים.

בפארק, אני נזכר שכל החיים נמצאים בתנועה. סנאים קופצים, דבורים ופרפרים חוקרים את הפרחים. עצים שופכים את האנרגיה שלהם מעלה אל ענפים מתנדנדים ונאחזים עמוק באדמה. אני שומע קריאת ציפור. לעתים קרובות מדי אני לא מודע לכל מה שחי סביבי עד שאני במקום טרנספורמטיבי שבו אני יכול להתאחד עם הטבע ועם הטבע הפנימי שלי - בלי פחד, בלי לחץ. משהו עמוק בתוכי נרגע. אני מתכופף כדי לעקור עשבים שוטים לא רצויים מגן מוזנח בטיילת שליד הנהר, אני מרגיש שכל מה שאוחז בי משתחרר.

אפילו ברחובות העיר המלוכלכים, בהם אני הולך הרבה, עצים מוזנחים שולחים מסר עדין. הם מזכירים לי גם את הטבע שלי וגם את המתנה הגדולה שלהם לכדור הארץ שלנו, מטהר את האוויר שאנו נושמים. אני מטפס במעלה מדרגות הרכבת התחתית בדרכי הביתה, עייף ורעב, מחשבותיי עדיין עסוקות בפעילויות היום שלי. אחר כך אני מתמקד בעץ שאני הולך לעברו, שואף במודע את רעננותו, ונושף את חרדותיי ועייפותי.