איך השתוקקות לתשומת לב גורמת לך להיות פחות יצירתי

קודם כל, תודה על תשומת הלב. אין כמו להיות בחדר מלא באנשים ככה, שבו כולכם מקדישים לי את תשומת הלב שלכם. זו תחושה עוצמתית, לקבל תשומת לב. אני שחקן, אז אני קצת מומחה בכלום, באמת.

(צְחוֹק)

אבל אני כן יודע איך זה מרגיש לקבל תשומת לב -- הייתי בר מזל בחיי לקבל הרבה יותר מתשומת הלב הנדרשת. ואני אסיר תודה על כך, כי כמו שאמרתי, זו תחושה עוצמתית. אבל יש תחושה עוצמתית נוספת שגם אני בר מזל לחוות אותה הרבה כשחקן. וזה מצחיק, זו תחושה הפוכה, כי זה לא נובע מקבלת תשומת לב. זה נובע מתשומת לב.

כשאני משחק, אני נהיה כל כך מרוכז שאני שם לב רק לדבר אחד. כמו כשאני על הסט ואנחנו עומדים לצלם והמפיק הראשון קורא "מתגלגל!" ואז אני שומע "מהירות", "סמן", "סט", ואז הבמאי קורא "אקשן!" שמעתי את הרצף הזה כל כך הרבה פעמים, כאילו, זה הפך לכישוף פבלובי בשבילי. "מתגלגל", "מהירות", "סמן", "סט" ו"אקשן". משהו קורה לי, אני אפילו לא יכול לעזור לזה. תשומת הלב שלי... מצטמצמת. וכל דבר אחר בעולם, כל דבר אחר שעשוי להפריע לי או לתפוס את תשומת ליבי, הכל נעלם, ואני פשוט... שם. וההרגשה הזאת, זה מה שאני אוהב, שעבורי, היא יצירתיות. וזו הסיבה הכי גדולה שאני כל כך אסיר תודה שאני זוכה להיות שחקן.

אז, ישנן שתי תחושות חזקות. יש את משיכת תשומת הלב ואת השמת תשומת הלב. כמובן, בעשור האחרון בערך, טכנולוגיה חדשה אפשרה ליותר ויותר אנשים לחוות את התחושה החזקה הזו של משיכת תשומת לב. לכל סוג של ביטוי יצירתי, לא רק משחק. זה יכול להיות כתיבה או צילום או ציור, מוזיקה - הכל. ערוצי ההפצה עברו דמוקרטיה, וזה דבר טוב.

אבל אני חושב שיש תוצאה לא מכוונת לכל מי על פני כדור הארץ שיש לו דחף להיות יצירתי - כולל אני, כי אני לא חסין מפני זה. אני חושב שהיצירתיות שלנו הופכת יותר ויותר לאמצעי להשגת מטרה - והמטרה הזו היא לקבל תשומת לב. ולכן אני מרגיש מחויב לדבר כי מניסיוני, ככל שאני רודף יותר אחר התחושה העוצמתית של תשומת לב, כך אני מאושר יותר. אבל ככל שאני רודף יותר אחר התחושה העוצמתית של קבלת תשומת לב, כך אני יותר אומלל.

(אדם אחד מוחא כפיים)

ו-- תודה.

(צְחוֹק)

(תְשׁוּאוֹת)

אז זה משהו שראשיתו לי זמן רב אחורה. אני חושב שהפעם הראשונה שאני זוכר שהשתמשתי במשחק שלי כדי למשוך תשומת לב, הייתי בן שמונה במחנה קיץ. והלכתי לאודישנים במשך כשנה עד אז, והייתי בר מזל לקבל כמה תפקידים קטנים בתוכניות טלוויזיה ובפרסומות, והתפארתי בזה הרבה, באותו קיץ במחנה. ובהתחלה, זה עבד. הילדים האחרים נתנו לי הרבה תשומת לב נוספת, כי הייתי ב"קשרי משפחה". זו תמונה שלי ב"קשרי משפחה".

(צְחוֹק)

ואז, הגלגל התהפך - אני חושב שלקחתי את זה רחוק מדי עם ההתרברבות. ואז, הילדים האחרים התחילו לצחוק עליי. אני זוכר שהייתה ילדה אחת שהייתי דלוקה עליה, רוקי. שמה היה רייצ'ל, היא נקראה רוקי. והיא הייתה יפה, והיא ידעה לשיר, והייתי מאוהב בה, ועמדתי שם, מתרברב. והיא פנתה אליי וקראה לי מתחנפת. וזה הגיע לי ב-100 אחוז. אבל אתה יודע, זה עדיין ממש כאב. ומאז אותו קיץ, הייתה לי היסוס מסוים לחפש תשומת לב על המשחק שלי.

לפעמים אנשים היו שואלים אותי, "רגע, אם אתה לא אוהב את תשומת הלב, אז למה אתה שחקן?" ואני הייתי אומר, "כי זה לא מהות המשחק, אחי, זה מהות האמנות." והם היו אומרים, "אוקיי, אוקיי, אחי."

(צְחוֹק)

ואז טוויטר יצא. והתמכרתי לזה לגמרי, כמו כולם, מה שהפך אותי לצבוע גמור. כי באותו רגע, השתמשתי במשחק שלי כדי למשוך תשומת לב. כלומר, מה, חשבתי שאני מקבל את כל העוקבים האלה רק בגלל הציוצים המבריקים שלי? בעצם חשבתי ש... הייתי כזה...

(צְחוֹק)

"הם לא רק אוהבים אותי בגלל שהם ראו אותי ב'באטמן', הם אוהבים את מה שיש לי לומר, יש לי כישרון עם מילים."

(צְחוֹק)

ואז, תוך זמן קצר, זה התחיל להשפיע על תהליך היצירה האהוב עליי. זה עדיין קורה. אני מנסה לא לתת לזה להשפיע. אבל אתם יודעים, הייתי יושב שם, כאילו, קורא תסריט. ובמקום לחשוב, "איך אני יכול להזדהות באופן אישי עם הדמות הזאת?" או "איך הקהל יתייחס לסיפור הזה?" אני כזה, "מה אנשים יגידו על הסרט הזה בטוויטר?" ו"מה אני אגיד בחזרה שיהיה טוב וסרקסטי מספיק כדי לקבל הרבה ריטוויטים, אבל לא בוטה מדי, כי אנשים אוהבים להיעלב, ואני לא רוצה שיבטלו אותי?" אלו המחשבות שעולות לי בראש כשאני אמור לקרוא תסריט, מנסה להיות אמן.

ואני לא כאן כדי לומר לכם שטכנולוגיה היא אויבת היצירתיות. אני לא חושב כך. אני חושב שטכנולוגיה היא רק כלי. יש לה פוטנציאל לטפח יצירתיות אנושית חסרת תקדים. למשל, אפילו הקמתי קהילה מקוונת בשם HITRECORD, שבה אנשים בכל רחבי העולם משתפים פעולה על כל מיני פרויקטים יצירתיים, אז אני לא חושב שמדיה חברתית או סמארטפונים או כל טכנולוגיה אחרת הן בעייתיות כשלעצמן. אבל... אם אנחנו הולכים לדבר על הסכנות של יצירתיות שהופכת לאמצעי למשיכת תשומת לב, אז אנחנו צריכים לדבר על מודל העסקים המונע על ידי תשומת לב של חברות המדיה החברתית הגדולות של היום, נכון?

(תְשׁוּאוֹת)

זו תהיה טריטוריה מוכרת לחלקכם, אבל זו שאלה רלוונטית מאוד כאן: איך פלטפורמת מדיה חברתית כמו, למשל, אינסטגרם, מרוויחה כסף? היא לא מוכרת שירות שיתוף תמונות - החלק הזה הוא בחינם. אז מה היא מוכרת? היא מוכרת תשומת לב. היא מוכרת את תשומת הלב של המשתמשים שלה למפרסמים. ויש הרבה דיונים כרגע על כמה תשומת לב כולנו נותנים לדברים כמו אינסטגרם, אבל השאלה שלי היא: איך אינסטגרם מקבלת כל כך הרבה תשומת לב?

אנחנו מבינים את זה בשבילם. בכל פעם שמישהו מפרסם באינסטגרם, הוא מקבל כמות מסוימת של תשומת לב מהעוקבים שלו, בין אם יש לו כמה עוקבים או כמה מיליוני עוקבים. וככל שאתם מצליחים לקבל יותר תשומת לב, כך אינסטגרם מסוגלת למכור יותר תשומת לב. אז זה לטובת אינסטגרם שאתם מקבלים כמה שיותר תשומת לב. וכך היא מאמנת אתכם לרצות את תשומת הלב הזו, להשתוקק אליה, להרגיש לחוצים כשאתם לא מקבלים מספיק ממנה. אינסטגרם גורמת למשתמשים שלה להתמכר לתחושה העוצמתית של קבלת תשומת לב. ואני יודע שכולנו מתבדחים, כאילו, "אלוהים אדירים, אני כל כך מכור לטלפון שלי", אבל זו התמכרות אמיתית. יש בזה מדע שלם. אם אתם סקרנים, אני ממליץ על עבודתם של ג'רון לניר, טריסטן האריס, ניר אייל.

אבל הנה מה שאני יכול להגיד לך. להיות מכור לתשומת לב זה בדיוק כמו להיות מכור לכל דבר אחר. זה אף פעם לא מספיק. אתה מתחיל וחושב, "אם רק היו לי 1,000 עוקבים, זה היה מרגיש מדהים." אבל אז אתה כזה, "טוב, ברגע שאגיע ל-10,000 עוקבים", ו"ברגע שאגיע ל-100 - ברגע שאגיע למיליון עוקבים, אז אני ארגיש מדהים."

אז יש לי 4.2 מיליון עוקבים בטוויטר - זה אף פעם לא גרם לי להרגיש מדהים. אני לא הולך לספר לכם כמה יש לי באינסטגרם, כי אני מרגיש בושה אמיתית על כמה המספר נמוך, כי הצטרפתי לאינסטגרם אחרי ש"באטמן" יצא.

(צְחוֹק)

ואני מחפש שחקנים אחרים, ואני רואה שהמספר שלהם גבוה משלי, וזה גורם לי להרגיש נורא עם עצמי. כי מספר העוקבים גורם לכולם להרגיש נורא עם עצמם. תחושת חוסר היכולת הזו היא מה שגורם לך לפרסם, כדי שתוכל לקבל יותר תשומת לב, ואז תשומת הלב שאתה מקבל היא מה שהחברות האלה מוכרות, ככה הן מרוויחות את הכסף שלהן. אז אין כמות של תשומת לב שאתה יכול לקבל במקום שבו אתה מרגיש שהגעת, ואתה כזה, "אה, אני בסדר עכשיו".

וכמובן, יש הרבה שחקנים שהם יותר מפורסמים ממני, שיש להם יותר עוקבים ממני, אבל אני בטוח שהם יגידו לך את אותו הדבר. אם היצירתיות שלך מונעת על ידי רצון למשוך תשומת לב, לעולם לא תגיע לסיפוק יצירתי.

אבל יש לי חדשות טובות. ישנה תחושה חזקה נוספת. עוד משהו שאתה יכול לעשות עם תשומת הלב שלך מלבד לתת לחברת טכנולוגיה ענקית לשלוט בזה ולמכור את זה. זו התחושה שדיברתי עליה, למה אני כל כך אוהב לשחק - זה היכולת לשים לב רק לדבר אחד.

מסתבר שיש גם מדע מאחורי זה. פסיכולוגים ומדעני מוח - הם חוקרים תופעה שהם מכנים זרימה, וזה הדבר הזה שקורה במוח האנושי כאשר מישהו שם לב לדבר אחד בלבד, כמו משהו יצירתי, ומצליח לא להיות מוסח על ידי שום דבר אחר. ויש האומרים שככל שתעשו זאת באופן קבוע יותר, כך תהיו מאושרים יותר.

עכשיו, אני לא פסיכולוג או נוירו-מדען. אבל אני יכול להגיד לכם, בשבילי, זה נכון מאוד. זה לא תמיד קל, זה קשה. באמת לשים לב ככה דורש תרגול, כל אחד עושה את זה בדרכו שלו. אבל אם יש דבר אחד שאני יכול לשתף שלדעתי עוזר לי להתמקד ובאמת לשים לב, זה זה: אני מנסה לא לראות אנשים יצירתיים אחרים כמתחרים שלי. אני מנסה למצוא משתפי פעולה. כאילו, אם אני משחק בסצנה, אם אני מתחיל לראות את השחקנים האחרים כמתחרים שלי, ואני כזה, "אלוהים, הם יקבלו יותר תשומת לב ממני, אנשים ידברו על ההופעה שלהם יותר מאשר על שלי" - איבדתי את הפוקוס שלי. וכנראה שאני הולך להיכשל בסצנה הזאת.

אבל כשאני רואה את השחקנים האחרים כמשתפי פעולה, אז זה הופך להיות כמעט קל להתמקד, כי אני פשוט שם לב אליהם. ואני לא צריך לחשוב על מה שאני עושה - אני מגיב למה שהם עושים, הם מגיבים למה שאני עושה, ואנחנו יכולים לשמור אחד את השני ביחד. אבל אני לא רוצה שתחשבו שרק שחקנים על הסט יכולים לשתף פעולה בצורה הזאת. אני יכול להיות בכל סוג של סיטואציה יצירתית. זה יכול להיות מקצועי, יכול להיות סתם בשביל הכיף. אני יכול לשתף פעולה עם אנשים שאני אפילו לא באותו חדר איתם. למעשה, חלק מהדברים האהובים עליי שעשיתי אי פעם, יצרתי עם אנשים שמעולם לא פגשתי פיזית.

ואגב, זה, מבחינתי, היופי של האינטרנט. אם רק היינו יכולים להפסיק להתחרות על תשומת הלב, אז האינטרנט הופך למקום נהדר למצוא בו משתפי פעולה. וברגע שאני משתפת פעולה עם אנשים אחרים, בין אם הם על הסט, או באינטרנט, איפה שלא יהיה, זה מקל עליי למצוא את הזרימה הזו, כי כולנו פשוט שמים לב לדבר האחד שאנחנו יוצרים יחד. והרגשתי שאני חלק ממשהו גדול ממני, וכולנו כאילו מגנים אחד על השני מכל דבר אחר שיכול היה לתפוס את תשומת הלב שלנו, וכולנו יכולים פשוט להיות שם.

לפחות זה מה שעובד בשבילי. לפעמים. לפעמים -- זה לא תמיד עובד. לפעמים, אני עדיין לגמרי שקוע במעגל ההתמכרות הזה של רצון לקבל תשומת לב. כלומר, כאילו, אפילו עכשיו, האם אני יכול לומר בכנות שאין כאן חלק בי שאומר, "היי, כולם, תראו אותי, אני נותן הרצאת TED!"

(צְחוֹק)

יש - יש, אתם יודעים, חלק מסוים. אבל אני יכול גם לומר בכנות שכל התהליך היצירתי הזה של כתיבה ונתינת ההרצאה הזו, זו הייתה הזדמנות ענקית עבורי להתמקד ולהקדיש תשומת לב אמיתית למשהו שאכפת לי ממנו מאוד.

אז בלי קשר לכמות תשומת הלב שאני מקבל או לא מקבל כתוצאה מכך, אני שמח שעשיתי את זה. ואני אסיר תודה לכולכם על שאפשרתם לי. אז תודה, זהו, אתם יכולים להקדיש את תשומת הלב שלכם למישהו אחר עכשיו.

שוב תודה.