בערך פעם בחודש אני נתקל באדם שמקרין אור פנימי. אנשים אלה יכולים להיות בכל תחום בחיים. הם נראים טובים מאוד. הם מקשיבים היטב. הם גורמים לך להרגיש מצחיק ומוערך. לעתים קרובות אתה תופס אותם דואגים לאנשים אחרים, וכשהם עושים זאת הצחוק שלהם מוזיקלי וההתנהגות שלהם חדורת הכרת תודה. הם לא חושבים על איזו עבודה נפלאה הם עושים. הם לא חושבים על עצמם בכלל.
כשאני פוגש אדם כזה זה מאיר לי את כל היום. אבל אני מודה שיש לי לעתים קרובות מחשבה עצובה יותר: עולה בדעתי שהגעתי לרמה הגונה של הצלחה בקריירה, אבל לא השגתי את זה. לא השגתי את נדיבות הרוח הזו, או את עומק האופי הזה.
לפני כמה שנים הבנתי שאני רוצה להיות קצת יותר כמו האנשים האלה. הבנתי שאם אני רוצה לעשות את זה אני אצטרך לעבוד קשה יותר כדי להציל את נשמתי. הייתי צריך לעבור סוג של הרפתקאות מוסריות שמייצרות סוג כזה של טוב. הייתי צריך להיות טוב יותר באיזון החיים שלי.
עלה בדעתי שיש שתי קבוצות של סגולות, מעלות קורות החיים ומעלות ההספד. סגולות קורות החיים הן הכישורים שאתה מביא לשוק. סגולות ההספד הן אלו שמדברים עליהן בהלוויה שלך - בין אם היית אדיב, אמיץ, ישר או נאמן. האם היית מסוגל לאהבה עמוקה?
כולנו יודעים שמעלות ההספד חשובות יותר מקורות החיים. אבל התרבות שלנו ומערכות החינוך שלנו מקדישות יותר זמן ללמד את המיומנויות והאסטרטגיות הדרושים לך להצלחה בקריירה מאשר התכונות שאתה צריך כדי להקרין סוג כזה של אור פנימי. לרבים מאיתנו ברור יותר איך לבנות קריירה חיצונית מאשר איך לבנות אופי פנימי.
אבל אם אתה חי למען הישגים חיצוניים, שנים חולפות והחלקים העמוקים ביותר בך לא נחקרים ובלתי מובנים. חסר לך אוצר מילים מוסרי. קל להחליק לתוך בינוניות מוסרית מרוצה מעצמה. אתה מדרג את עצמך בעקומה סלחנית. אתה חושב שכל עוד אתה לא פוגע באף אחד, ונראה שאנשים אוהבים אותך, אתה חייב להיות בסדר אבל אתה חי עם שעמום לא מודע, מופרד מהמשמעות העמוקה ביותר של החיים ומהשמחות המוסריות הגבוהות ביותר. בהדרגה, נפתח פער משפיל בין האני הממשי שלך לבין האני הרצוי שלך, בינך לבין אותן נשמות ליבון שאתה פוגש לפעמים.
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION
2 PAST RESPONSES
David Brooks ought to forgive himself. The kind of radiant people he justifiably admires are exceptional people, like Einstein, Gretzky, Mozart, or Shakespeare, in their respective fields.
The quality he wishes he had, like every human quality, is governed by the normal curve. Some people will be very deficient, some people will be greatly gifted, and most will be, plus or minus, clustered around the average.
The fact that he (and I) can see the pinnacles of radiant goodness, and appreciate it, means he is already above average in this quality. But very few people will ever achieve that, like very few can score 90 goals in an NHL season or write the next Hamlet.
Normal people, those close to the average on the normal curve, can only do the best they can. We ought to also admire those who, through effort, do a little better than their natural limitation.
Thank you!
This concept should be the starting point for where we change our educational system. The old "It's nice to be important but more important to be nice" If children learn that first, they will be important and they will be successful.