השנה הזו בוודאי תירשם בהיסטוריה - בהיסטוריה העולמית ובהיסטוריה האישית. לכל אחד מאיתנו יש סיפור לספר על האופן שבו המגפה השפיעה עלינו ועל אלה שאנחנו מכירים. סיפור של מזל טוב הוא להישאר בטוחים ובריאים; סיפור של חוסר מזל הוא לחלות ולמות. אני אסיר תודה על כך שהיבטים אחרים אינם כה קשים, אינם כה שחורים ולבנים. בכמה דיונים אחרונים עם חברים שהם גם יצירתיים, שמעתי מגוון תגובות לשאלה "כיצד השפיע קוביד-19 על היצירתיות שלך?"
מונט סנט-ויקטואר והויאדוקט של עמק נהר ארק (1882-1885), מאת פול סזאן. מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, ניו יורק. מקור: commons.wikimedia.org/
חלקם קיבלו השראה ליצור עבודה חדשה. אחרים דיברו על שנת חורש. זהו מונח שאנו שומעים לעתים רחוקות, אם בכלל, בתרבות המוקדשת ל - או ליתר דיוק, אובססיבית ל - פרודוקטיביות מתמדת. קחו לדוגמה את החקלאות: כל דונם וכל יצור חייב לתת תשואה מקסימלית כל הזמן, למרות שזה לא טבעי. הטבע מתפקד במחזורים, וחלק מזה הוא מנוחה, המובילה להתחדשות. באופן מסורתי, כך הבינו אנשים את העיבוד: "ושש שנים תזרע את אדמתך ואספת את תבואתה, ובשנה השביעית תשב אותה ותניח אותה..." ( שמות כ"ג, י'-יא ).
Flatland River (1997), מאת וויין תיבו. מוזיאון סן פרנסיסקו לאמנות מודרנית, סן פרנסיסקו. © וויין תיבו. צילום: קתרין דו טיאל. מקור: brooklynrail.org/2019/03/
ייתכן שהשנה הזו העניקה לכמה אמנים זמן להרהר, לפתח רעיונות חדשים, ואפילו לבחור כיוון אחר. בשיחה אחת, אמנית מיצב שיתפה שחלק מהרעיונות הטובים ביותר שלה נובעים משעמום. אולי שעמום דומה לשכיבה על בור. אם אנחנו לא עסוקים כל הזמן, יש הזדמנות לנפש ולגוף לקחת הפסקה. בהפסקה הזו, התחדשות הופכת לאפשרות: ניתן לזרוע זרעים חדשים ובסופו של דבר לקצור אותם. אבל מכיוון שאדמה בור אינה פורייה, קל מדי להתייחס למנוחה כעצלות ולא כתרופה לתשישות. מדי פעם, מצאתי את עצמי תוהה האם פתאום הפכתי לשבלול כי אין לי גוף עבודות חדש לגמרי להציג. לעתים קרובות מדי, כשאנחנו לא רואים שום דבר קורה על פני השטח, אנחנו לא מבינים שמשהו יכול לגדול בשקט בחושך התת-קרקעי.
Porträt der Jeanne Hébuterne in dunkler Kleidung (1918) , מאת Amedeo Modigliani. אוסף פרטי, פריז. מקור: commons.wikimedia.org/
דבריו של האמן על מציאת ערך בשעמום פגעו בי, במיוחד מאחר שכבר זמן רב ראיתי את עצמי כמי שמעולם לא משועמם - החיים מעניינים מדי! בנוסף, מתי יש זמן לשעמום? כל השנה קיבלתי שפע של הזמנות להשתתף בכנסים, פגישות, ראיונות, פאנלים, שיעורים, מצגות, תערוכות, קונצרטים ועוד בזום. אין ספק שרבות מהן היו מעניינות, מאירות עיניים, אינפורמטיביות, אפילו מבדרות. אני מעריך מאוד את הגישה חסרת התקדים לכל כך הרבה דברים שאחרת היו כרוכים בנסיעות יקרות. אבל ככל שתיבת הדואר הנכנס שלי מתמלאת בהצעות האלה מדי יום, אני לא יכול שלא להביע קצת ספק: "האם הם חושבים שאני סתם יושב כאן על הידיים, משועמם למוות?"
משועמם משיעורים, מאת אוגוסט היין (1831-1920). מקור: commons.wikimedia.org/
אך לאחר שקראתי ביקורת ספר שבה הכותב מתייחס לפרק על "היתרונות ההסתגלותיים של השעמום", המונח סיקרן אותי והחלטתי לגלות מהם היתרונות הללו. ממחקרים במדעי ההתנהגות למדתי על הצד החיובי של השעמום. יתרון אחד משך את תשומת ליבי: שעמום יכול להגביר את היצירתיות ולאפשר פתרון בעיות בכך שהוא מאפשר למחשבות לנדוד ולחלום בהקיץ, דבר שאנחנו לא יכולים לעשות כשאנחנו תמיד עסוקים. נראה שבהיעדר גירוי חיצוני (היכן נוכל למצוא את עצמנו כיום בלעדיו?!), סביר יותר שנשתמש בדמיון שלנו ונחשוב בדרכים לא הרגליות.
כוס השוקולד ( La Tasse de chocolat ) (בסביבות 1912), מאת פייר-אוגוסט רנואר. קרן בארנס, פילדלפיה. מקור: commons.wikimedia.org/
ובכל זאת, שמתי לב שלפעמים שכיבה על עצמי גורמת לי לאי נוחות, כי אני חווה כל כך הרבה סיפוק כשאני שקוע בפרויקט. אני מזכיר לעצמי לא לפחד מהיעדר זמן לזמן מה. אלברט איינשטיין אמר: "יצירתיות היא שארית הזמן המבוזבזת". אני מפרש זאת כמי שאנחנו לא באמת מבזבזים זמן רק בגלל שאנחנו לא עסוקים ביצירת משהו מוחשי.
למרות כמה דברים הואטו, הופתעתי לגלות כמה מהר השנה חלפה, למרות שיצרתי רק כמה פריטים קטנים וכמה שמיכות טלאים לילדים כתרומות לעמותות. למרות שלא הצלחתי לנסוע, טיילתי עמוק יותר בתוך עצמי, וחקרתי את מה שלא הייתי מוצאת זמן אליו אחרת. חוסר הנסיעה לשום מקום השנה הוביל לשיגעון בלתי צפוי, ואני מרגישה שמשהו מתעורר בו.
שעמום (1914), מאת וולטר סיקרט. הטייט, לונדון. מקור: commons.wikimedia.org/
אם חוויתם חוסר ודאות השנה, אני מקווה שהיא תישא פרי יצירתי כשתהיו מוכנים לכך. זוכרים את המשפטים המצוטטים לעתים קרובות? "לכל עת ועת לכל מעשה תחת השמים... עת לחבק ועת להימנע מחבק, עת לחפש ועת לוותר, עת לשמור ועת להשליך..." ( קהלת ג':1-8 ). אין ספק ששנת 2020 הייתה תקופה של הימנעות מדברים רבים. מי יודע לאן כל זה יוביל אותנו? כשם שאף אחד לא יכול היה לחזות שהרנסנס יבוא בעקבות מגפת הבועות הקטסטרופלית - "המוות השחור" שהחריבה מחצית מאוכלוסיית אירופה - איננו יכולים לחזות מה עשוי לפרוח לאחר מגפת הקורונה.
La Nuit étoilée (ליל כוכבים) (1888), מאת וינסנט ואן גוך. מוזיאון ד'אורסיי, פריז. מקור: commons.wikimedia.org/
אסיים את הפוסט שלי במהלך השנה המטורפת הזו עם מילים של המשורר האנגלי דיוויד ווייט:
הגאונות שלנו היא להבין ולעמוד מתחת לקבוצת הכוכבים שהייתה נוכחת בלידתנו, וממקום זה, לחפש את הכוכב הבודד והנסתר, מעבר לאופק הלילה, שלא ידענו שאנחנו עוקבים אחריו.
מי ייתן ו-2021 תהיה שנה בה תמצאו את הכוכב הזה, את הכוכב שלכם. ומי ייתן וזו תהיה שנה טובה ובריאה לכולם. אם לא ראיתם את הסרטון הזה על הסגר דרך אמנות, אני מקווה שהוא יעלה חיוך על פניכם כשתפרדו משנת 2020 ותברכו את 2021.
שאלות והערות:
איך הייתה שנת 2020 עבורך מבחינה יצירתית?
מה נתן לך השראה ליצור עבודות חדשות?
או שמא זו הייתה תקופת חסימה - במכוון או שלא במכוון?
האם נובטים רעיונות לפרויקטים חדשים?
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION
5 PAST RESPONSES
I began a pandemic spiritual poem writing practice last March and continue it today, although not daily as I did for many months. I posted these poems the same or next day, both on my wall at Facebook and on the blog at my new website pennyharterpoet.com.
I hoped to offer oases of hope and calm during all the chaos on social media. Facebook friends (and friends of friends) can find these poems by scrolling back on my Facebook wall. Or, you can visit my new blog. I also enjoyed participating in online readings.
I liked this. Truly reflected some of my feelings of this year. I especially liked the video of art depicting the last year. I truly recognized myself in that. Thanks!
Learning even more deeply about holding great suffering and trials in and with greater LOVE. }:- a.m.
After a slow start, I became very productive, completing projects I had started previously. Since I write historical fiction, I was able to retreat into "the good old days." I didn't produce much new work at first, but gradually began writing poetry inspired by nature. Meeting with other writers online helped make one day different from the next.
2020 was a year of diving into Narrative Therapy training & the offering of trauma
recovery sessions for people struggling with, through, by the pandemic.
It was also a year if immersing back into the performative Storytelling world with more performances and attendance at virtual events than in the previous 5 years.
Creatively, it was a rekindling of poetic & narrative writing. Though truth, in guts and starts
It was also a year of creative connections and a few profound aha moments. A new project in the works melding the philosophy of the art of Kintsugi with Narrative Therapy Practices; I am so ignited and enthused to share as it continues to coalesce.
Grateful.... and grieving loss too. ♡