[צוחק].
"וגסיסתך תכלול אותם פרטים מפוארים!" מה הייתה השורה הראשונה ב"אנה קרנינה"? האם אתה מכיר אותה?
כן, "כל המשפחות המאושרות נראות דומות, כל המשפחות האומללות הן אומללות בדרכן שלהן."
אוקיי. כל מקרי המוות המנוהלים נראים דומים, ורק תיארתי אותם לכם. וכל מקרי המוות הלא-מנוהלים היו באופן יוצא דופן לא תואמים את הנורמה הזו שזה עתה ניסחתי. לא לא תואמים במכוון. מיעוט מסוים של אנשים פשוט מצאו, או נתקלו, או נסוגו, לנכונות להתמודד עם מותם כאל. לא שמישהו אי פעם אמר את זה ככה. ואל המוות הוא אל, כמו אל הדגנים, ואל האוקיינוס, וכן הלאה. וכל מה שזה אומר הוא שתפתחו קצת הבנה ותהפכו למעין מתרגלים של הנימוס שפנייה לאל דורשת מאיתנו.
זה מה שזה. זו לא כניעה. זו נימוס, אבל מסוג עמוק ורדיקלי. ואם אתה מבין את המוות שלך כאלוהות, לא כמוציא להורג, אז על איזה רפרטואר אתה שואב השראה? לא סיבולת, לא התמודדות, לא קבלה. מה? משהו קרוב יותר למסירות. משהו קרוב יותר ללמידה. עצם תיקון הטראומה. למה לא ראיתי לגיונות מהסוג האחר הזה? אתה יכול לעצור אותי על מה שאני עומד לומר. אבל הם לא היו צריכים אותי, אתה מבין? לא הייתה שום סיבה שאהיה בטובים.
בהגדרה, מהי עבודתי? להפוך למיושן בחייהם של אנשים. אני מכיר אנשים בעסק הזה שחושבים שזו אחריותם להיות בפתח ביתם של אנשים כל יומיים כשהגוססים הופכים לפעילים. להפוך לחלק מהמשפחה? נקודת המבט שלי היא שאם אני שווה משהו לאנשים האלה בכלל, אני נעלם עד שעת הגוסס. נכון? אחרת אני קצת גולם, למען האמת. הצלחתי ליצור הסדר שבו הם יכולים להמשיך לפנות אליי: איך זה נשמע? נשמע כמו ביטחון תעסוקתי. נכון? והרבה אנשים נסחרו בביטחון תעסוקתי. הם העמדו פנים שהאנשים צריכים אותם. אבל אתה יצרת את הצורך הזה. אז עוד רשלנות רפואית, אתה מבין? בוודאי האחריות שלך היא להוציא את עצמך מעבודה.
אז בבואך ובניסיון לעזור לאנשים לראות את מותם כמלאך ולא כמוציא להורג, חלקם אולי פירשו את זה כאילו באת כדי לשבור את כל הרהיטים ולהרוס את המקום?
כן. ובכן, הנה העניין. בואו לא נחשוב בטעות שאנשים עם אבחנה סופנית מקבלים אותה ואנשים בלי אבחנה סופנית לא. ושכשאתה גוסס אתה הופך לגאון רוחני באופן מסתורי. או שכשאתה לא גוסס אתה טיפש כמו כולנו.
כֵּן!
אין שום דבר שניתן לך באמצעות הבנה או אינטואיציה או שום דבר שמגיע עם אבחנה סופנית, למען האמת. זהו אירוע משנה חיים בגבולות מאוד ספציפיים. וזו הגרוטסקריה של הכל, שלא ראיתי אבחנה סופנית משנה הכל. האם אבחנה סופנית שינתה את הבנתו של אדם גוסס לגבי מה זה אומר לאהוב ולהיות נאהב? כמעט אף פעם לא ראיתי את זה. מה שהם עשו במקום זאת היה לחזק מחדש את ההבנה הטרום-חולנית שלהם לגבי אהבה. הם בנו אותה גבוה וחזק יותר. אהבה אינה ויתור. ואהבה היא להישאר איתה, לנסות עוד סבב כימותרפיה. בכנות, אני אומר לך את זה מה שראיתי. כיצד השתנתה ההבנה שלהם לגבי מה זה אומר לאהוב מישהו בגלל העובדה שהוא גוסס? במילים אחרות, מי האל כאן?
כל מה שמתנגד למוות הוא האלוהות בתרבות שאינה מאמינה בסופים. וכל מה שמוכן להסתיים הוא דמוני בתרבות שאינה מאמינה בסופים.
רואה? זה מה שהתמודדתי איתו. האם מישהו מנסח את זה ככה? ברור שלא. הם פשוט חיו את זה. האור הלבן של פוביית המוות הוא בלתי נראה. אוקיי? אז הייתי צריך למצוא מנסרה כדי לשבור אותה, כדי שאוכל להתחיל לראות את מרכיביה. וזה מה שהצלחתי לעשות. ואם יש לי איזושהי תועלת סמלית למישהו אחר, אני חושב שזה כנראה מה שיכול להיות התועלת שלי. זה למצוא שפה שמבטאת את החלקים המרכיבים של פוביית המוות הזו כך שהיא תהפוך לקריאה ואנחנו נהיה, בצורה מסוימת, צלולים בהקשר הזה.
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION
1 PAST RESPONSES
Ah I think I’ve found my brother?! }:- ❤️ anonemoose monk