לרקוד עם האויב

טוב לראות את כולכם. זה כבוד להיות כאן על האדמה הקדושה הזו איתך, האנשים הקדושים. ... תודה לך על כל מה שאתה עושה בעולם. כשהייתי ילד, אהבתי לרקוד. רקדתי חופשי ללא עכבות, לא מודאג מי מסתכל. והורי, כשהיו לנו אורחים אחרי ארוחת הערב, הם היו מזמנים את הבידור, שזה אני. והייתי יוצא והייתי רוקד לאורחים שלנו. אני כבר לא רוקדת כל כך הרבה. אני חושב שככל שהתבגרתי, נעשיתי קצת יותר עצבני לגבי מה שאנשים יחשבו עלי. הברכיים שלי התקלקלו. ואני לא יודעת, לפעמים אני חוששת שאיבדתי את האהבה - שאין בי אותה יותר.

בשנת 2005, סופת הוריקן איומה, בשם הוריקן קתרינה, פגעה בחלק הדרומי של ארצות הברית. וזה הרס עיר בחלק הדרומי של ארצנו בשם ניו אורלינס, שבה קרוב ל-2000 אנשים איבדו את חייהם. זו הייתה ההוריקן היקר ביותר בהיסטוריה של ארצנו. 80% מהעיר הייתה מתחת למים, והגרוע מכל, ניתן היה להציל את רוב החיים שאיבדנו. אבל השכונות שהרגישו זאת הכי הרבה היו היכן שחיו שחורים וחומים ולבנים עניים. וההנהגה דחתה את התיקונים לתשתיות שהיו יכולות להציל את החיים האלה. לאנשים כאן בקומה הגבוהה לא היה אכפת כל כך מאנשים שם בקרקע הנמוכה.

כפי שנאמר קודם לכן, אני עובד באוניברסיטה ויש לי תלמידים נפלאים, ובכל כך הרבה מובנים, הם המורים שלי. וקבוצה מהסטודנטים שלנו, לאחר ההוריקן, החליטה שהם רוצים לרדת לניו אורלינס כדי לעזור בבנייה מחדש. אבל אלה לא היו סתם סטודנטים. זה היה תערובת של סטודנטים יהודים וסטודנטים מוסלמים. וכמה מהם היו בדיאלוג, תוהים על דרכים שבהן הם יכולים ללמוד אחד מהשני ואולי לעשות משהו ביחד. אבל הם היו לחוצים בגלל זה כי שבוע לפני שטסנו לניו אורלינס, (והיה לי הכבוד הגדול ללוות אותם בטיול הזה) פלסטיני פרץ לישיבה והרג שם שמונה אנשים. כי שבוע קודם לכן הרגו ישראלים 100 בני אדם בעזה. והתלמידים רצו לעסוק אחד בשני, אבל הם הרגישו כל כך, והם לא חשבו שהם יכולים פשוט לנהל שיחה אחד עם השני בלי שהכאב יפריע. ולכן היה להם רעיון שאולי אם הם יכולים לשרת ביחד, אולי משהו יפה עלול לקרות. וכך הם ירדו לניו אורלינס והם התחילו לנקות והם עבדו על תיקונים, והם התחילו לצבוע קירות. ודברים יפים קרו, אבל המתח עדיין היה שם.

הלכנו וביקרנו בתפילות ג'ומה ביום שישי ולאחר מכן ערכנו תפילות שבת באותו לילה. אבל הם עדיין היו רק אורחים שביקרו. הם לא התחברו. ניו אורלינס – העיר שהיינו בה ידועה במוזיקה שלה. זה ידוע באוכל נפלא ומוזיקת ​​ג'אז וריקודים. וכך באותו לילה התלמידים רצו ללכת ולשמוע מוזיקת ​​ג'אז חיה בניו אורלינס. וכך ישבנו שם והתלמידים היהודים ישבו יחד והתלמידים המוסלמים ישבו יחד. ואני זוכר שישבתי וחשבתי, זה לא עובד.

והלהקה ניגנה והם בהו אחד בשני עד שתלמידה אחת, ילדה מוסלמית לובשת חיג'אב בשם שרי, קמה והתחילה לרקוד. והיא רקדה לבד כמה דקות עד שילד יהודי בשם סם קם והתחיל לרקוד איתה ומצא את האומץ. והם רקדו והוא סובב אותה. ואז החברים שלהם קמו והתחילו לרקוד איתם. דבר יפה יצא משני החללים השונים האלה שעבדו יחד בשירות. חזרנו לקמפוס והיו כמובן הפגנות, הפגנות פרו-פלסטיניות פרו-ישראליות, והסטודנטים היו לצדם. אבל כשהיו רואים חברים ותיקים מהטיול, הם היו פורצים החוצה ומחבקים זה את זה.

עברו כמעט 20 שנה ואחרי הכאב שחוותה ארץ הקודש, שוב, הקמפוס שלי רואה הפגנות. והם רק כמה תלמידים שמנסים להגיע, שמנסים למצוא עם מי לדבר. אז שלחתי מייל מוקדם יותר החודש לקבוצת הסטודנטים הוותיקה שנסעה לניו אורלינס. אמרתי, "אני צריך אותך. האם תחזור לקמפוס כדי להראות לילדים האלה איך לרקוד?" ובכנות, אחד אחד, הם כתבו בחזרה ואמרו: "אני לא יודע, אולי עבר יותר מדי זמן. אולי זה קשה מדי עכשיו". סם ושרי כתבו שניהם עם עדויות נלהבות על היכן הם נמצאים עכשיו. ואז אחד התלמידים, כתב יונתן ואמר, אני לא יודע אם עבר יותר מדי זמן, אבל אם העבודה והשירות שעשינו לפני 20 שנה עבדו אז, אם הריקודים שעשינו במועדון הזה אז משכו אותנו יחד, אז אני, למשל, מוכן לנסות. זה מרגש אותי לרצות לנסות לרקוד שוב, ובסופו של דבר, זה מה שאני רוצה להזמין את כולכם לעשות. קל יותר לשבת על צד אחד. יותר קל לשבת ולא לרצות לקום ולרקוד, אבל כשאני מגיע לכאן על האדמה הקדושה הזו שבה נקטו הצעדים הראשונים, אני תוהה אם כולכם תמצאו את האומץ לצאת לרחבת הריקודים ולרקוד עם אלה שהם אויבינו. תודה לך.

תודה לך.