הסרת עשבים שוטים, טיפול בפרחים

בחודש שעבר התקיימה התכנסות יוצאת דופן באחמדאבאד, הודו. שכונה "גנדי 3.0" זה היה נסיגה שהפגישה מחוללי שינוי מרחבי העולם ששואפים להניע את השינוי הזה מבפנים החוצה. באמצעות כוח השינוי הפנימי. אחת הדוברים הראשונים בריטריט הייתה סאצ'י מניאר, יוצרת קולנוע צעירה דינמית שהפכה ליזמית-חברתית, שמקדישה חלק נכבד מזמנה לניהול בית תצפית במומבאי (המקבילה המקומית לאולם לנוער). בהרצאה הלבבית שלה היא מתארת ​​סיפורים מרכזיים, תובנות, קצוות ורגעי אהה מהמסע שלה. היא מתארת ​​בין הרבה דברים אחרים, את הערך הארגוני החיוני של "לעשות את עבודת ההקשבה" וטיפוח מערכות יחסים המרחיבות את מעגל מחזיקי העניין, ושאלות תפעוליות כגון: "האם כולנו צריכים להיות מנוהלים בהתנדבות?" "האם אנחנו צריכים להגדיל?". להלן הסרטון והתמליל המלא של הרצאתה.

אני מאוד עצבני וזה גם בגלל שאני יושב עם אנשים שמתרגלים והולכים בדרך הזו כבר עשרות שנים ואני רק מתחיל את דרכי. רשמתי את כל ההערות האלה אבל כמעט שכחתי את כל מה שהיה לי להגיד. אז, אני רק הולך לשתף מהלב שלי. אשתף מעט על איך התחלתי את המסע שלי בשירות.

הייתי בן 9 כשאבא שלי נפטר. ואני זוכר בבירור, כשהם לקחו את הגופה שלו למשרפה, כל הבניין שלנו היה סופר מלא. לא היה מקום לעמוד. אנשים פשוט זרמו אחד אחרי השני ואפילו לא הכרנו את כל האנשים האלה. אני חושב שבאותה תקופה הרגשתי שאני רוצה לחיות חיים כאלה. אני רוצה לתרום את חלקי למען העולם לפני שאני הולך. אני חושב שאיפשהו הזרעים האלה נשארו איתי ותמיד היה הרעב הזה לשרת. כל הזמן חיפשתי הזדמנויות שונות לשרת. ואלוהים היה אדיב מאוד ונתן לי הרבה הזדמנויות.

קפוץ לשנת 2014, אז הלכתי למעשה לבית ילדים ולבית תצפית במומבאי, שהוא למעשה הכלא הראשון של מומבאי, שבו היו כמה מלוחמי החופש שלנו. אז, הלכתי לשם להתנדב לצבוע קירות מכיוון שהקירות האלה היו לבנים וגבוהים ופשוט חשבנו, "בוא נלך לצבוע ונביא קצת צבע לבית." אז חבורה מאיתנו המתנדבים הלכה לשם לצבוע קירות. כמה דברים ששמתי לב אליהם בביקורי הראשון שם, היו שבערך 350 עד 400 ילדים היו סגורים בחדר אחד, שהסריח משתן, והבגדים היו מאוד מלוכלכים ולילדים היה גרדת בכל הגוף. זהותו של ילד הייתה מספר. זה לא היה השם שלו, זה לא הפנים שלו, זה היה מספר. זה איכשהו פשוט הרגיז אותי וזה פשוט שבר לי את הלב.

אז בדיוק התחלתי להתנדב שם. ובגלל הרקע שלי בעשיית סרטים, חשבתי, אולי אני צריך ללכת ולעשות סרט ואז ללכת לבנאים הגדולים האלה ולהגיד, "יאללה יש לך את כל הכסף הזה, אנחנו צריכים לבנות מחדש את כל המקום הזה ואנחנו צריכים לשבור את החומות האלה ולבנות מחדש ולחלום מחדש בית ילדים ובית תצפית". כמובן, לאחר 10 ימים של מחקר הם ביטלו את האישור שלי [מחייך]. אבל ב-10 הימים יצרתי הרבה מערכות יחסים. הכרתי את הילדים וניהלתי איתם מערכת יחסים. וכן, הייתי חייב ללכת לשם.

השנה הראשונה לעבודתי הייתה די ראש, ראש, ראש, למרות שידעתי שהשינוי האישי חשוב. חשבתי, אני אתן שנתיים מחיי למקום הזה ונראה מה אנחנו יכולים לעשות וננסה לשנות את זה. עשיתי כל מה שיכולתי - מרדתי, נלחמתי, נתתי אהבה, הקשבתי להמון אנשים.

ואז, הגיע שלב שבו הרגשתי שלא משנה מה קורה בחוץ... כמובן שהרבה דברים טובים קורים. הצלחנו להביא כ-100 מתנדבים מוזרים להיכנס לבית הילדים וזה בלתי מתקבל על הדעת כי אף אחד לעולם לא נכנס למקום הכליאה הזה ללא רשות והנה הבאנו 100 מתנדבים מוזרים כדי שהילדים יחוו מה זה אומר לאכול ארוחה בכבוד. יש לנו מתנדבים כל יום ראשון .

יום ראשון הוא יום של נעילה. אין מי שנכנס לבית הילדים ואיכשהו הצלחנו לקבל אישור לקבל מתנדבים ביום ראשון. זה לא צוות. אלו מתנדבים. אתה רואה מתנדבים חדשים כל שבוע והצוות היה בסדר עם זה. אז איכשהו, הצלחנו לעשות את כל הדברים האלה אבל באותו הזמן בפנים, נלחמתי. הייתי כאילו זה לא קורה וזה לא קורה. תהיתי, התחלתי את העבודה הזו כדי שאוכל להתמקד בשינוי אישי והעבודה הזו יכולה להיות הכלי שלי אבל זה לא באמת עושה את זה, אז איך אני משנה את זה. והשנתיים האחרונות היו שנים של תרגול צפייה ואומר בסדר בסדר. וזה השתנה לא מעט בבית.

לדוגמה, קודם לכן היינו אומרים שילדים הם מחזיקי העניין שלנו, אז נפעל למען ילדים. אבל לאט לאט התחלתי להבין שהשומר הוא גם בעל עניין. וזה השומר שמטפל ב-400 ילדים. זו עבודה לא קלה. אז התחלנו לדבר עם השומרים האלה ולבלות איתם זמן -- ולא בגלל שרצינו לשבור את המערכת, אלא זה היה יותר בגלל שרציתי לבנות איתם קשרים. וכך אותו שומר בשנה הראשונה שנהג לבדוק אותי לגמרי ולומר 'תן לי את הרשות' והיה גורם לי להתקשר 3 פעמים למפקח ולבקש ממני לקבל רשות, בעצם רק לפני חודש, הוא אמר לי, "אתה יכול בבקשה לא לקרוא לי ' סאב ג'ה ' [שזה אומר 'אדוני']? אתה יכול לקרוא לי ' קאקה ' [שזה 'דוד']"? אז זה היה ממש יפה. כמובן שאצל הילדים אנחנו רואים קסמים מתרחשים כל הזמן - ילד חירש ואילם יתחיל פתאום לדבר ולהגיד את שמי. ואתה תוהה , הו! אלוהים, חשבתי שאתה אילם! לא יכולת לדבר.

אני רוצה במיוחד לשתף סיפור על אחד הילדים. הוא האיש הצעיר והכועס הזה על מעשי סדום וחצי רצח. אני מכיר אותו כמעט שישה חודשים. הוא הועבר לבית תיקון שגם אני מבקר שם. באותו יום, כשהלכתי לשם, הוא הכה למישהו ישר בראשו בצלחת. הבחור דימם והיו לו הרבה תפרים. וכמובן, אתה יודע שעשינו מעגל ושאלתי אותו שם והוא אמר לא, אני לא עשיתי את זה.

ואז לקחתי אותו בצד, אחרי שכל האנשים האלה הלכו ושאלתי: "מה קרה. עשית את זה?"

הוא אמר, "כן, עשיתי את זה."

"למה עשית את זה?"

"כולם מתסכלים אותי, כולם מרביצים לי". הוא הסיר את הטי-שירט שלו והוא הראה לי את כל הסימנים שהשומרים היכו אותו. והוא אמר, "נמאס לי מהמקום הזה. אני רק רוצה לצאת מכאן. אני לא האדם הזה."

איכשהו, לא עשיתי כלום באותו זמן אבל הוא שוחרר אחרי זה והוא חזר הביתה. אחר כך קראנו לו ל- Awakin Talks , שארגנו במומבאי והוא פגש את Nipun- bhai ( אח) והוא שמע עוד הרבה דוברים שהיו מדהימים ושיתפו את הסיפורים האישיים שלהם. הוא שמע את האחות לוסי וממון-בהאי ועוד רבים אחרים, ובאותו לילה הייתה הזדמנות שבה היה זוג חירש ואילם. הם לא יכלו לומר לנהג המונית לאן עליהם לנסוע. אז ורון יוצא. הוא עוזר להם.

ואז הוא בא אליי ואמר, "זה הרגיש ממש טוב."

ואני אמרתי, "נהדר." שאלתי, "מה אהבת בחוויה הזו?"

הוא אמר, "אני לא יודע אבל הרגשתי שאני מועיל. הרגשתי שאני יכול לעשות משהו".

"נהדר. זה מדהים. האם להמשיך את זה? האם שנינו נצא לאתגר חסד של 21 יום?"

ושנינו עשינו אתגר חסד של 21 יום בחודש האחרון. וכל יום בווטסאפ היינו חולקים סיפורי חסד. אז עכשיו השיחות שלי איתו הן:

הוא יגיד: " דידי (אחות), מה עשית? האם עשית חסד?"

הייתי אומר, "לא, היום פספסתי את זה, אבל מה עם מחר נעשה את זה?"

והוא היה כמו "כן, בטוח שנעשה את זה."

Edge Systems: Engaging the Whole Child

אז לסיכום, זה באמת קסום. לראות מישהו במרחב של כליאה שהוא כל כך תוקפני וכועס כל הזמן ועכשיו יש סיבוב של 360 מעלות לחלוטין. אנחנו יוצרים מערכות או שהמערכות שלנו הן כאלה שהן מכינות את הילדים שלנו להיות פושעים. ואנחנו מתייחסים לכל הילדים שלנו בצורה שווה, כאשר למעשה מה שהם צריכים זה להיות מטופלים באופן אינדיבידואלי, שם, אנחנו באמת צריכים להסתכל על הצרכים של כל ילד ועל החוזקות והחולשות של כל ילד. ולהעצים את החוזקות שלהם כדי שיוכלו להפוך לבני אדם טובים יותר. זו שאלה אחת שאני מחזיק.

צוות מבצעים: מתנדבים או צוות?

השאלה הנוספת שאני מחזיק היא באופן אישי במסע שלי, אני במקום שיש לי את זה - אנחנו עובדים בבית שני ילדים ויש מודל היברידי שבו יש לנו מתנדבים וצוות ואני לא יודע לאיזה כיוון ללכת. אם זה צריך להיות בהתנדבות מלאה או אם צריך להיות לנו צוות ואז להחזיק צוות זה אומר לאסוף יותר כסף ולשלם את המשכורות שלהם וכל הדברים האלה. Vinoba -ji אמר גם שארגון הוא סוג של אלימות. אז אני מאוד מבולבל בקווים האלה. מהי הדרך הנכונה ללכת? אין לי מושג. אבל אני כן יודע שאם נצליח ליצור ארגונים, יוזמות, פרויקטים ששורשיים בשינוי אישי. זה יהיה מדהים.

Impact Edge: עומק ורוחב ההאזנה

אנחנו ארגון מאוד שונה במובן מסוים כי אנחנו לא אומרים שזו האג'נדה שלנו. היינו מבלים שעות בעזרה למפקחת לכתוב לה מכתבים שהיא צריכה להעביר לאנשים אחרים ואף ארגון לא עושה זאת. או שאנחנו יושבים עם שומרים. היה לנו קצין מבחן בשבוע שעבר שקיבל הודעה על סיבה להראות כי הוא הגיש כמה הגשות באיחור. הוא בא אליי ואמר שאני לא יודע על מה אני רוצה לדבר איתך אבל אני רק רוצה לבלות איתך 5 דקות. אמרתי בסדר בטח, אני אבוא להקשיב.

אני לא חושב ששום ארגון שעובד בבית הילדים האלה עושה את עבודת ההקשבה, אז איך אנחנו מגדילים את זה כי הצורך הוא רב. האם אנחנו באמת מגדילים את זה? האם אנחנו צריכים להגדיל את זה?

בדיוק דיברתי עם האחות לוסי לפני זה ואני מרגיש אותו דבר. בבית הילדים האחר הזה, התחלנו לעבוד כי פעם כאב לו. הייתי מרגיש את הכאב של הילדים האלה. זה יפריע לי שאני לא עושה מספיק. אז מה זה הקו הזה של לעשות מספיק? מתי זה מספיק? מתי אני יכול להגיד שזהו? אני רק אתמקד בבית האחד הזה ואוודא ש-300-400 הילדים האלה או שצריך להוסיף עוד 100, או עוד 100. האם זה מחפש? האם זו חמדנות? אני לא יודע. זו המחשבה שלי והדבר האחרון הוא שהתקווה שלי היא שנוכל ליצור את מרחבי הכליאה האלה לתוך גנים שבהם נוכל להסיר את העשבים השוטים ולטפח את הפרחים.

תודה לך. תודה שהקשבת.

קראו הרהורים וסיפורים ממסע השירות של סחי מניאר כאן.

*******

להשראה נוספת הצטרפו לשיחת Awakin הקרובה בשבת זו עם נילימה בהט, בנושא מנהיגות שאקטי: הפעלת כוח מחדש.