פיליז אמה סויאק, שנולדה ב-1979 בבלגיה לאב טורקי ולאם שוודית, ידעה כבר בגיל חמש שאמנות חזותית היא ייעודה ודרך הביטוי שלה. מורשתה, מסעותיה ותאוות הנדודים שלה מספקים השראה ופרספקטיבה מתמשכת. האימהות שינתה את עולמה וסימנה שינוי משמעותי בעבודתה לתרגול מודעת יותר וגישה מודעת. יותר מתמיד היא משקפת מודעות לגבי החיים בהווה.
אונו ספירו מתרגם באספרנטו ל'נשימה אחת', שפה שנועדה לאחד, ושבה הכל נטוע בהווה.
התחלתי את ציורי הנשימה האחת שלי כתרגול מדיטטיבי כדי להעריך את הרגע הנוכחי. הפכתי לאמא ב-2016 לנשמה מבריקה. הלב שלי התרחב, חיי השתנו, ואני השתניתי. אבל כשעברתי לאמהות, הרגשתי יותר כאוס מאשר בהירות כשהימים והלילות היטשטשו במהירות מסחררת. ראיתי את עצמי מתמודד עם הכל בפחות חסד ויותר אי נוחות ממה שציפיתי. האינטואיציה תמיד הייתה המדריך שלי, אבל לא יכולתי לשמוע את המחשבות שלי בבירור ואיבדתי אמון באינסטינקטים שלי. כל מה שידעתי בתור עצמי כבר לא היה. בזמן שהחיים החדשים שלי דרשו ממני להיות יותר נוכחת, הרגשתי את מוחי קופץ בצורה מאנית לעבר ודואג לגבי העתיד. הנשימה שלי לא הגיעה בקלות. הגוף שלי כבר לא היה שייך לי, וגם הזמן שלי לא. הרגשתי מנותקת מהאדם שהייתי קודם. מי היה האדם הזה? איפה הייתה ההוויה השלווה, הסקרנית, המתבוננת, החיובית, המונעת, היצירתית שזכרתי כעצמי? הרגשתי כמו קליפה של האני הקודם שלי.
ידעתי שמשהו חייב להשתנות.
במשך כל חיי, יצירת אמנות הייתה הדרך שלי לעבד ולהבין את חוויות החיים. זו הזהות שלי. זו השפה שלי. זה היה גם תרגול במיינדפולנס. אבל בתפקיד החדש שלי, לא יכולתי לעבוד כמו שהייתי רגילה. היו מגבלות על הזמן והאנרגיה שלי, ולא הרגשתי השראה כשלא הצלחתי להתחבר לאינטואיציה שלי.
התחלתי לעשות יוגה ומדיטציה בקולג' עשרים שנה קודם לכן. אבל מאז שנולדתי, לא מצאתי דרך לעשות הרבה מכלום עבור עצמי, שלא לדבר על להמשיך בתרגול רוחני. מניסיוני ידעתי שזה יעזור.
בטח שאוכל למצוא עשר דקות!
פתחתי בקבוק ישן של דיו שחור. עדיין נשארו כמה. לא ידעתי מה אני הולך לעשות, אבל זה לא היה קשור למוצר; זה היה על התהליך.
אז, התחייבתי לעשות מדיטציה כל יום. שמתי לב לשינוי מיד. מדיטציה עזרה לי להאט, לנשום ולשמוע שוב את הקול הפנימי שלי. אחרי כמה שבועות, האינטואיציה שלי אמרה לי משהו שידעתי כל הזמן. האמן שבי עדיין היה שם, והייתי צריך למצוא דרך לצייר שוב. אבל הייתי צריך לפשט ולמזער הכל - תהליך היצירה שלי, החומרים, קנה המידה, הצבעים והצורה.
בוקר אחד ביוני בשנת 2017, בזמן שבתי נמנמה, ישבתי בסטודיו בעליית הגג שלי עם ספר סקיצות פתוח לדף ריק. לקחתי מברשת קליגרפיה בעבודת יד שהייתה בבעלותי במשך עשרות שנים אך מעולם לא השתמשתי בה. מילאתי קערת קרמיקה במים - כזו שהכנתי ביפן כשהייתי בן 12. פתחתי בקבוק ישן של דיו שחור. עדיין נשארו כמה. לא ידעתי מה אני הולך לעשות, אבל זה לא היה על המוצר אלא על התהליך. סחטתי טפטפת מלאה דיו לתוך המים. לראות את זה מטפטף, ואז זז ומשתנה לאט בתוך המים היה מהפנט. נשמתי עמוק והרמתי את המברשת. בנשיפה, טבלתי אותו בקערה. בשאיפה שוב לחצתי את המברשת על הנייר, וכשנשפתי הזזתי את המברשת כדי לעשות סימן. הרגשתי רגוע יותר. בכל נשימה ציירתי עוד שבץ. זה היה איטי, שיטתי, וזה הרגיש טוב. אז עשיתי את זה שוב ושוב.
עם הזמן התגלו סיפורי אמהות ושיקפו את הלקחים שלהם בחזרה אלי בצורה של סימנים שחורים מופשטים על הנייר. התרגול היצירתי שלי הפך לתרגול המיינדפולנס שלי. הציורים שלי היו המדיטציות שלי, תורתי. נשימתי טבעה עבורי נתיב למרכז ולעבד את חיי. הגעתי לאונו ספירו, ציורי נשימה אחת, ומצאתי שקט, שלווה והכרת תודה לאני החדש ולהווה.
חיבור אמנותי מאת FILIZ EMMA SOYAK
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION
3 PAST RESPONSES
A beautiful reminder of rediscovering time for one's self and trusting the process of art in all it's wonder
Discovering once again the unforced rhythms of grace - Unu Spiro
I love the idea of one breath and combining that with an activity whether painting or poetry <3