"הלכתי בשביל שהוביל אותי לתוך אחד היערות האלה, דרך מנהרה של אפלוליות ירוקות ודמדומים כחולים ועשן. היה שקט מאוד, מאוד מרוחק, שם. רגלי שקעו בערימת מחטי האורן. קרעי אור השמש הבהירים האחרונים נעלמו. איזו ציפור הסתחררה והשאירה אחריה דממה עמוקה יותר. נשמתי אוויר שונה וארומטית." מתבונן בשמחה בסופר, המחזאי, הסופר והמסאי ג'יי.בי. פריסטלי חולק את התענוג לבו בגילויים השקטים של יופי וקסם בחיי היומיום - יער אורן שקט בשעת בין ערביים, רסס של פריחת שזיף, האור והחום של קרני השמש. חגגו את פלאי היומיום של עולם הטבע עם JB Priestly במבחר זה של חיבורים קצרים מהאוסף Delight.
להלן קטעים מתוך "Delight" מאת JB Priestley.
הליכה בעץ אורן
ליד הבית, גבוה על גבעה, היו חורשות אורן ואשוח; ובחמקתי מהאחרים, הלכתי בשביל שהוביל אותי אל אחד היערות האלה, דרך מנהרה של אפלוליות ירוקות ודמדומים כחולים ועשן. היה שם מאוד שקט, מאוד מרוחק. רגלי שקעו בערימת מחטי האורן. קרעי אור השמש האחרונים נעלמו. איזו ציפור הסתחררה והשאירה אחריה דממה עמוקה יותר. נשמתי אוויר אחר, עתיק וארומטי. לא הלכתי מאה צעדים לפני שיצאתי ממדינת הדרום האנגלית שלנו והייתי עמוק בתוך היער הצפוני עצמו, כשעובי זמן, מאות ומאות שנים שלו, לוחץ עליי. דלתות קטנות בירכתי מוחי נפתחו ברכות. לא עצם האצת הפנטזיה גרמה לי אז עונג, אלא בחישה אטוויסטית והגברת הדמיון, כאילו כל אבותיי הרחוקים, שהיו בוודאי מהצפון, מתלחשים ומצביעים בדמדומים הפתאומיים האלה. כל פנייה עתה עלולה להביא אותי אל הנפחייה הקסומה, מערת הדרקון; קרן עשויה לפוצץ ולנפץ את הזמן הנוכחי כמו כל כך הרבה זכוכית צבועה; עולם האגדה, תלוי על העצים האלה כמו קורי העכבישים, נסגר סביבי. אין ספק שהאגו היקר שלי, מאותגר בכל צעד, חש מגע של פחד; אבל האני האמיתי שלי, שזיהה את הרחבת החיים הזו, מצא את מקומו לרגע או שניים בתהלוכה ההיא שהיא חייו האמיתיים של האדם, שאף נשימות עמוקות יותר, חי בעולם משלו ברגעים אלה, ושמח.
ילדות מוקדמת והאוצר
אני זוכר, כאילו זה קרה בשבוע שעבר, לפני יותר מחצי מאה, כשבטח הייתי בן ארבע בערך, ובבקרי קיץ יפים, (הייתי) יושב בשדה הסמוך לבית. מה שהעניק לי אז תענוג היה רעיון מסתורי, שבוודאי לא יכולתי למצוא לו מילים, של אוצר, הוא חיכה לי או באדמה, ממש מתחת לחמניות ולחינניות, או באוויר הזהוב. לא גיבשתי מושג ממה יכלול האוצר הזה, ואף אחד מעולם לא דיבר איתי על זה. אבל בוקר אחר בוקר יהיה זוהר מהבטחתו. איפשהו, לא רחוק מהישג יד, הוא חיכה לי, ובכל רגע אני עלול להתהפך ולשים עליו יד. אני חושד עכשיו שהאוצר היה כדור הארץ עצמו והאור והחום של קרני השמש; ובכל זאת לפעמים אני חושב שאני מחפש את זה מאז.
הטבע כנחמה אחרונה
קבור עמוק בתוכי, אני מעריך, וורדסוורת' או ת'רו זעירים, בוכה בקפידה שישחררו אותו. שכן כשאני מדמיין את כל השאר מכשיל אותי, תמיד אני רואה את עצמי מוצא את התענוג האחרון שלי בטבע עצמו. נגיד שהעולם שהכרתי חורבן, העבודה שלי גמורה, המשפחה והחברים שלי מפוזרים, ואני שבר ישן ומטלטל של בחור שחי על ארבע פני; כמעט הגרוע מכל קרה. אבל הטבע, אני אומר לעצמי, עדיין יהיה שם, ולבסוף אפנה אליה בכל לבי ומוחי. סוף סוף אקרא לפרח הזה, שם לציפור הזאת. סילבניה בעשב ינואר תאיר בוקר שלם. צליל צ'אט ישלים וישלים אחר צהריים. אני אתנדנד לאורך הגדרות, מצחקק בשמחה סנילי. אני אצטרף למועדון של אלונים ובוקיצות. אני אתאהב ואתחיל לחזר אחרי תרסיס של פריחת שזיף. ותענוג תמריא אל תוך אקסטזה כשפיר גדול של אור שמש מאוחר של אחר הצהריים יגיע אל הקרקע העליונה, בהיר על רקע שמי בדיל, ונראה שעיניי השגרוניות בוהות בשדות גן העדן. סבלנות, סבלנות, המיני וורדסוורת' שלי, ת'ורו החולה שלי: תורך יגיע.
לִפְרוֹחַ
פריחה - תפוח, אגס, דובדבן, שזיף, פריחת שקדים - בשמש. למעלה בדיל כשהייתי ילד. בפיקארדי בין חורבות המלחמה. אחר כך בקיימברידג' ובין הצ'ילטרנים, שם הייתי קורא את כתבי היד של המו"לים שלי וסקירת עותקים בגוונם העדין. בתחתית הקניונים, ב-Bright Angel ו-Oak Creek, באריזונה. כאן בגן שלנו באי וייט. כל כך הרבה מקומות, כל כך הרבה זמן; ובכל זאת לאחר חמישים שנה התענוג הזה מענפים הקצף אינו משתנה. אני מאמין שאם אחיה עד אלף ונשארתי עם זיק של ראייה, התענוג הזה היה נשאר. אילו רק נוכל לנקות את העולם מכדור הארץ הזה. אבל לפחות פעם אחת בכל אביב בבוקר יפה זה מה שאנחנו עושים, כשאנחנו שוב בוהים בפריחה וחזרנו לעדן. אנחנו מתלוננים ומתלוננים, אבל חיינו וראינו את הפריחה - תפוח, אגס, דובדבן, שזיף, פריחת שקדים - בשמש; והטובים שבינינו לא יכולים להעמיד פנים שמגיע להם - או יכולים להמציא - משהו טוב יותר.
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION