בין חן לחן

"רק בגלל שאני לוקחת הכל בצעדים נוחים, מחייכת דרך הכל, זה לא אומר שאני לא מרגישה כאב, אובדן או נפגעת, זה פשוט אומר שכל יום אני בוחרת להתעלות מעל השלילי ולנצל כל רגע שיש נשימה בגוף הזה כדי להשפיע לטובה על העולם סביבי." - פריתי סריניוואסן

פריטי, שנולדה בשנת 1979, הייתה ילדה מוכשרת וחרוצה מאוד. היא הפכה לקפטנית נבחרת הקריקט לנשים עד גיל 19 של טאמיל נאדו, והובילה את נבחרת המדינה לאליפות המדינה בשנת 1997 בגיל 17. היא גם הייתה שחיינית ברמה הלאומית שזכתה במדליית זהב. היא הצטיינה מבחינה אקדמית בחייה הלימודיים, בהם עברה ל-9 מדינות על פני 3 יבשות, הודות למעברים התכופים הכרוכים במקצועו של אביה. בכיתה י"ב, היא הייתה בין 2% התלמידות המובילות בארצות הברית.

אלו היו החיים המושלמים שכל נער או הוריו היו חולמים עליהם. ואז, רגע של חוסר מזל בלתי נתפס הפך את חייה על פיהם.

היא חזרה לצ'נאי מטיול סטודנטים נפלא בפונדיצ'רי, כשהיא וחברותיה עצרו לחוף הים כדי לבלות זמן מה. היא קפצה על הגלים בשובבות במים שהגיעו עד ירכיה בלבד, גל נסוג עורר את החול מתחת לרגליה, והיא מעדה. היא מעדה מעט ונפלה עם הפנים קדימה למים. לא הייתה שום פגיעה, היא לא פגעה באף סלע או בשום דבר קשה בכלל. אפילו לא טיפת דם, רק שבריר שנייה של תחושה דמוית הלם בגוף, והיא לא יכלה עוד להזיז את גופה כלל. ספורטאית אלופה, כעת סובל מבעיות בארבע ראשים, משותקת מתחת לצוואר, ועכשיו משתמשת בכיסא גלגלים למשך שארית חייה. הכל בשבריר שנייה.

זהותה הופרעה לחלוטין. "האם זה מלידה או שזה קרה לאחרונה? האם זה בן או בת? האם היא יכולה לדבר?" היו שאלות שיכלה לשמוע אורחים בעלי כוונות טובות שואלים את הוריה. במשך השנתיים שלאחר מכן, היא לא יכלה להרים את עצמה לצאת מהבית - בגלל סטיגמה ופחד שילעגו לה. ילדה פלא שנועדה להגיע לליגות הקיסוס, שכעת סירבה לקבל אותה אפילו לקורס התכתבות לקראת סיום הלימודים. חברים וקרובי משפחה רבים שאהבו והעריצו אותה עד אתמול כבר לא רצו להיות מול עיניה. ובלבה, היא שאלה את עצמה - לא השתניתי. זה הגוף שלי שהשתנה. לא הייתה לי שום שליטה על זה. האם "אני" עדיין לא אותו הדבר?

האהבה ללא תנאי מצד הוריה היא שעזרה לרוחה להתאושש. אביה, נ. סריניוואסן, עדיין ראה את הפרתי, שלא השתנה. באהבה, הוא היה אומר לה - "למה את כל כך דואגת לגוף הזה? הגוף והנפש מוגבלים, חפשי את האמת שבתוכה לא ניתן להשמיד. חפשי את עצמך." אמה, ויג'איאלקשמי, לא הסכימה לישון 8 שעות רצופות במשך 20 השנים הבאות, כדי שתוכל לעזור לה להפוך את בתה פעמיים בכל לילה במיטה, כדי שלא תידבק בפצעי לחץ.

בעזרת אהבה ותמיכה ללא תנאי אלו, פריתי בנה מחדש את חייה באומץ לב ובכבוד. לאחר שסורבה קבלה לקורס בהתכתבות, היא כעת לומדת לדוקטורט באחד המוסדות היוקרתיים בעולם, IIT צ'נאי - אולי האדם הראשון עם נכות חמורה של 90% שהגיע להישג זה. היא משתמשת בטכנולוגיית קול, שכמה זרים העניקו לה במתנה, ומאתגרת בצחוק אנשים סביבה שהיא יכולה להקליד מהר יותר מכל אחד אחר במחשבים. היא הבטיחה עבודה במשרה מלאה בכתיבת ביקורות סרטים באינטרנט. מפחד להיראות ועד להרצאות טד מרובות והרצאות בכמה תאגידים גדולים והשראה לאלפים . היא לימדה את עצמה לצייר פה ויצרה יצירות אמנות מדהימות רבות. היא הפכה לאישה הנכה הראשונה שקיבלה את פרס קלפנה צ'אולה ופרסים רבים אחרים . זהו סיפורה של אומץ לב, הצד של "לעולם לא לוותר" בחייה.

במקביל, היא התחברה לצד רוחני עמוק יותר של עצמה - גילוי כוחו של האחדות וכוחו של "אחדות". בעוד שנכות פיזית מביאה הרבה נידוי ו"אחרות" בחברה כיום, היא אומרת שסוג זה של אחרות ודחייה נפוץ הרבה יותר ואינו מוגבל רק לאנשים עם מוגבלויות. אם אתה לא מספיק טוב לפי קנה המידה החברתי, אתה נשאר בחוץ. אם אתה טוב מדי, אז גם אתה נשאר בחוץ. היא קוראת לעולם של שייכות שבו נוכל להסתכל מעבר להבדלים השטחיים שלנו ולהיות מחוברים באנושיות המשותפת שלנו. "אני ואנשים עם מוגבלויות לא צריכים רחמים, הם רק צריכים חברויות, כמו כמעט כל אחד אחר", היא אומרת.

גם מערכת היחסים שלה עם מוגבלותה השתנתה מתלונה של "למה אני" לתהייה של "למה לא אני"? "המוגבלות האמיתית היחידה היא ראש סגור ", היא אומרת כעת, ומזכירה לנו שכולנו פגומים ברמה מסוימת.

"אני מרגישה שעל כל חפץ מוחשי שאיבדתי, הרווחתי הרבה חפצים בלתי מוחשיים, אבל לחברה אין קנה מידה לשפוט אותם, כי כחברה ביחד אנחנו עדיין לא יודעים הרבה על ערכם של חפצים בלתי מוחשיים." מתחושה שהיא "מגיעה" לה וזכתה בכל הצלחתה בשנות העשרה שלה, החזון שלה עבר לחזון של חסד שלא זכתה בו. "אני מרגישה באמת מבורכת. *כל* דבר שמגיע לך הוא ברכה. אני מקבלת את זה ככזה", היא אומרת עכשיו.

כשכוס הכרת התודה שלה על גדותיה, היא עשתה עבודה יוצאת דופן כדי לתמוך באחרים שעוברים אתגרים דומים. כאשר שתי בנות שהכירה עם מוגבלויות דומות מתו בהתאבדות בגלל הסטיגמה החברתית והאתגרים, פריתי פשוט לא יכלה להתעלם מסבלן של אחרות. היא חקרה וגילתה שבמדינה שאוכלוסייתה מהווה שישית מאוכלוסיית העולם, לא היה אפילו מתקן שיקום ארוך טווח אחד לנשים שנפגעו מפגיעות בחוט השדרה.

ללא כל רקע בניהול ארגונים, ובעידודה של אמה, אותה היא מחשיבה כאלה בחייה, היא הקימה את Soulfree - ארגון ללא מטרות רווח לתמיכה באנשים עם פגיעות בחוט השדרה. Soulfree מציעה כיום מגוון רחב של תמיכה , החל מקמפיינים למניעת מודעות, דרך עזרי ניידות, טיפול רפואי, תמיכה תעסוקתית וייעוץ לאיכות חיים.

עם לב מלא חן, מטרתה של פריתי בחייה היא להוסיף אהבה, אור וצחוק לעולם בכל יום, או כפי שהיא מנסחת זאת ביתר שאת : "אהבי אחרים לא כי הם ראויים לאהבתך, אלא כי את ראויה שתהיה לך אהבה בלבך".

הצטרפו אלינו בסוף השבוע הזה לשיחה מיוחדת עם פריטי. פרטים נוספים והרשמה מראש כאן.