נקלעתי לשפל. איבדתי את המוטיבציה והמומנטום, ביליתי הרבה בחולצת טי ובמכנסי פיג'מה, לא טרחתי להבריש את השיער ואכלתי נורא הרבה גלידה, מה שבעצם לא עוזר. זה כנראה היה קשור מאוד למזג האוויר - היו לנו ימים וימים של אפור וטפטוף. מונטה ממש כרע על ברכיו בחוץ לעבודת הריסה ותיקון אינסופית של סיפון ותקרה רקובים, החברים שלנו בסמוך מתרחקים, שורה של הוצאות גרמו לי להרגיש אי נוחות כלכלית. אבל גם, כרגיל, החדשות של העולם אינן מזן ההרגשה הטובה. ורוחות העבר שלי היו רועשות וחסרות מנוחה במיוחד.
אבל מילאתי את העצות שלי ודחפתי את עצמי החוצה בזמן רגיעה במזג האוויר, ותהלוכה של תענוגות התפתחה. השמיים סידרו את עצמם לשכבות של אפור ולבן מעל ים חשוך, ובאמצעות קרחת יער בעננים, האי סנטה רוזה הבליח... יכולתי לראות פסים של חול לבן על גדותיו. נשר נחת על עמוד ופרש את כנפיו לרווחה כדי להתייבש. אספתי תפוזים עטורי גשם מהאדמה ושמתי לב שעץ השזיף הקטן שלנו מעוטר בפירות צעירים.
אולי הדבר החכם ביותר שעשיתי היה לבקר את הבסטי שלי בלוס אלמוס בתחילת השבוע. הרגשתי טוב יותר ברגע שהיא הגיעה לדלת. ישבנו ליד השולחן שלה ואכלנו ארוחת צהריים על צלחות חרסינה, וזה היה כמו לקחת פסק זמן ב-1910. אפילו לגמנו תה מכוסות מפוארות וכמובן דיברנו על הכל, כמו שאנחנו עושים, ומצאנו מזון, פרנסה הדדית. גם בסטי שלי לא התחילה ממקום קל, אבל רשעות לא עשתה אותה רעה, ומיעוט כסף לא גרם לה חמדנית, וחוסר הצדק פשוט הניע אותה לעבוד בשביל מה שנכון. היא אמיצה וחביבה, חברה לטייל. חיזקנו את התמיהה שלנו ונתקלנו בתשובות ובסופו של דבר הכול התזקק לתדהמה והכרת תודה. היא שלחה אותי הביתה עם כיכר לחם וריח ורדים בראשי.
למחרת, נסעתי למשרד החווה כדי לעזור לספור פתקי הצבעה בבחירות מיוחדות של אגודת בעלי הבתים שלנו. שמעתי מישהו קורא בשמי כשירדתי מהסוד הנאמן שלי... בסדר... כשתימרנתי את עצמי מהמכונית הקטנה והרעועה שלי. זה היה ג'ורג', בחור חביב שעובד כאן, מטפל בעצים ובשטחים ובעבודות תחזוקה.
"מזג האוויר משתנה," אמרתי לו, במקום שלום. "נראה שהכל תלוי ועומד. אני לא יודע מה קורה, ג'ורג'."
ג'ורג' נשען על האת שלו עם ראשו על השמים. "לפעמים שינוי מרגיש הרבה כמו אי נוחות," הוא אמר, נשמע כמו גורו. "ואז, בשלב מסוים, זה מגיע לקרשנדו, וזה הופך למשהו טוב והכרחי. צמיחה. כך אנחנו גדלים".
בכנות, זה כמעט ציטוט מדויק. הוא אפילו השתמש במילה הזו "קרשנדו". פילוסופים אורבים בכל מקום.
אחר כך הלכתי דרך שרידי בוסתן בן מאה שנים אל הבית ההיסטורי שבו היו אמורים לספור את הקלפיות. פתחנו מעטפות שהכילו פתקי נייר, כל אחד חסר שם וסודי, הקראנו את ההצבעות בקול רם בפני שני מתנדבים אזרחיים אחרים שחיברו בקפידה. זו הייתה דמוקרטיה אמיתית בפעולה. קהילה מקומית. זה מסוג הדברים שעושים אותי מסוחרר ואסיר תודה.
לאחר מכן - אם כבר מדברים על פילוסופים - החלטתי לבקר את ידידי אריסטו, שגר בבית על גבעה בקצה המערבי של החווה. דגמנו סוגים שונים של עוגיות ולגמנו תה ירוק נטול קפאין, וקינחנו, צרבנו וריפטינו, כפי שאנו נוטים לעשות. בעיקר מצוטט, אם נאמר את האמת.
אריסטו רק מלאו תשעים, ואני מבקש ממנו חוכמה של זקן, אבל הוא צנוע מכדי להודות שרכש משהו. איכשהו מצאתי את עצמי מספרת לו קצת על ההיסטוריה העצובה של משפחת המוצא שלי, כמה רוחות הרפאים שלי יכולות להיות רועשות, ואיך אפילו עכשיו, הן עדיין כועסות ומאוכזבות ממני. אני מבין שהנושא הזה עולה לעתים קרובות מדי - יכולתי לדמיין את מונטה משתעמם וחסר סבלנות, לאחר ששמעתי הכל פעמים רבות בעבר. אבל זה היה מאזין חדש. פינקתי את עצמי בסיפור. זה היה כמעט כמו לשבת עם פסיכיאטר.
אריסטו היה סימפטי אבל קצת מבולבל. "מתי סוף סוף תאמין איזה אדם טוב אתה?" הוא שאל.
"קשה להתווכח עם קולות המתים", אמרתי לו.
"האם אי פעם עלה בדעתך שאולי אתה שומע אותם לא נכון?" הוא אמר. "הדעות שלהם השתנו עד עכשיו. אתה צריך להקשיב אחרת. אולי הם אומרים לך ליהנות מהחיים שלך."
האם זה יכול להיות? לפעמים אני חושב שכן. למה לעזאזל לא?
דיברנו על חברות ומשפחה. מי מכיר אותך הכי טוב? מי רואה את האני הנוכחי שלך בצורה הכי ברורה? הקשיבו לחברים שלכם.
יותר טוב, תסתכל החוצה. האור זז לעבר קו הגבול של היום, ומקבץ עננים נפתח לחשוף את האי סן מיגל זורח למרחוק.
ההליכה חזרה למכונית שלי הייתה כולה בירידה, וגם כשהתחיל לרדת גשם שוב, לא הפריע לי.
למחרת, ראיתי אריות הרים זרוקים בחניה, וזה היה די מרגש. הלכתי עם שני חברים טובים עד למקום גבוה בעוד עננים גדולים שמנמנים מתרוצצים בשמיים, ואור וצל שיחקו על טלאים של שדות וכרי דשא מתחתינו, צובעים אותו בגוונים רבים של ירוק וזהב. חישבנו שבין שלושתנו צברנו 218 שנות חיים, והתפעלנו מהעובדה שהיינו חברים לאורך עשרות שנות עבודה ושינוי וגידול ילדים וכיום היינו שלישיית סבתות. ישבנו על הארץ והצלחנו לקום שוב. היינו אסירי תודה והופתענו מהכל.
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION
10 PAST RESPONSES