אתה יודע היטב שאני כועס עליך, אלוהים. חסר מנוחה. לא מסוגל להתפלל. למה אתה לא שובר את החומה המפרידה בינינו? אני לא מרגיש שום יוזמה מצדך, שום פנייה. כל מה שאני מרגיש זה גוש נורא של כעס בוער. ואשמה, אשמה משתקת. איך אני אמור ליהנות מהמותרות כאן - האוכל השופע, בריכת השחייה, אורח החיים המרופד והשטוח שלנו? שום דבר מזה לא רע, אבל אני לא יכול להירגע ו"ללכת עם זה" יותר. להיות בבית לא עובד לי טוב.
לאחרונה ניסיתי להודות בכאב שבדבר, לספר לחברים לאט לאט. אבל איפה אתה, אלוהים? האם אתה מנחם הסובלים? מקלט העניים? אלוהים שתמיד היה איתי? או שאתה אלוהים שרואה אך לא עושה דבר? אלוהים שמאפשר מחלות כשאין כסף לתרופות? אלוהים שמדבר על אהבה אך נותן לאכזריות לשלוט. אלוהים שמשבח את העדינות רק כדי לצפות בה נמחצת מאחורי גדר תיל. אלוהים שמקשיב לתפילותיהם של נוצרים עשירים בכל רחבי העולם אך אינו משנה את ליבם. אלוהים שבשמו מתנהלות מלחמות. אלוהים ששותק בתוך הסבל. אלוהים שעוקף את כל השאלות הללו על ידי הצבעה על הצלב.
איזה אלוהים אתה? ולמה אתה לא עונה על הדמעות האלה? תמיד רציתי לאהוב אותך.
אלוהים בחר לא להגיב על ציר הזמן שלי. אף על פי כן, פעולת הפריקה סיפקה לי הקלה מסוימת, ולכן חזרתי לאקדמיה כשכעס מבעבע על אש קטנה. אלוהים ואני היינו כעת במבוי סתום.
ואז יום אחד חוויתי משהו כמו חלום ערות. לא התפללתי, אלא פשוט ישבתי בגינה ליד האוניברסיטה, מהרהר בבלגן שבו הרגשתי כל כך שקוע. בלי להתכוון, פתאום מצאתי את עצמי בדיאלוג עם האל שאותו הדחקתי הצידה במשך שבועות כה רבים.
"נניח שהיה לך אח שאתה אוהב", אמרתי לאלוהים. "נניח שאביך הרעיף עליך מתנות בשפע, אך לא נתן לאחיך דבר." למעשה, הוא נעל אותו בחצר האחורית והתעלם ממנו, והשאיר לו רק קערה קטנה של שאריות אוכל לאכול פעם ביום. כמה זמן תוכל להמשיך ליהנות מכל הנוחות והזכויות שלך בתוך הבית? כמה זמן תוכל לסבול "להתפלל על אחיך" מרחוק? כמה זמן עד שתתחיל לכעוס על האב הזה שכביכול אוהב את כל ילדיו, במיוחד את העניים?
ואם בילית זמן מה בחוץ, בחצר הריקה ההיא, עם אחיך, והתקרבת אליו מאוד, וחשת את ייסוריו על כך שאינו מסוגל להאכיל ולהלביש את ילדיו, וראית שלמרות ההתעללות - הוא עדיין אהב את אביו ושאל בתחינה, "מה עשיתי אי פעם שפגע באבנו, שהוא יתייחס אליי ככה?"
אחרי כל זה, האם תרצה לפגוש שוב את אביך פנים אל פנים בביתך הנוח? האם לא תפחד שתשנא אותו?
ולהפתעתי הרבה, אלוהים ענה:
את יודעת שזה לא ככה, מרילין, למרות שאני מבינה למה את מרגישה ככה. יש לי הרבה ילדים. חלקם נעלו את אחיך מחוץ לבית. ליבי איתו, אבל השארתי אנשים חופשיים. הם עושים בי כרצונם. את מבינה, אהבה לא יכולה לכפות כלום. אני חסרת אונים, באמת, כמו חולה בארבע ראשי. הם מקיפים אותי בפשתן ובנרות, בתהלוכות חגיגיות ובשפע פרחים, והם מציפים אותי בתפילותיהם. אבל למרבה הפלא, רק מעטים מהם באמת שמים לב לאחיהם ולאחיותיהם. זה שובר גם את ליבי.
אני שמח ששמת לב אליהם. קדימה; תכעסו, אבל בבקשה אל תשנאו אותי. אני איתכם בעניין הזה, יותר משאתם יכולים להבין. וגם אני עם אחיכם ואחיותיכם במחנות, אפילו כשאני מואשם בנטל שהם נושאים כעת. בואו עכשיו, תנו לדמעותיכם לזרום. ראו, אני בוכה איתכם.
העימות שלנו הסתיים בדיוק באותו רגע, כשאלוהים ואני בכינו יחד בגן ההוא בברקלי. מאז אותו רגע, הבנתי את אלוהים אחרת. לא משנה מה יגידו התאולוגים להיפך, אני יודע שאלוהים אינו כל יכול, לפחות לא כפי שרובנו מבינים כוח. למה לא? כי אלו שאוהבים לעולם אינם מפעילים שליטה על אחרים. כי אהבה הופכת אותנו לפגיעים לחלוטין, כפי שתיאר סי.אס. לואיס בספרו "ארבע האהבות":
לאהוב בכלל פירושו להפוך לפגיע. אהבו כל דבר וליבכם בוודאי ייקרע ואולי גם יישבר. אם אתם רוצים לוודא שהוא נשאר שלם, אסור לכם לתת את לבכם לאף אחד, אפילו לא לחיה. עטפו אותו בזהירות בתחביבים ובמותרות קטנות; הימנעו מכל הסתבכויות; נעל אותו בבטחה בארון הקבורה של האנוכיות שלכם, אבל בארון הקבורה הזה - בחלל בטוח, חשוך, חסר תנועה וחסר אוויר, הוא ישתנה. הוא לא ישבר; הוא יהפוך לבלתי שביר, בלתי חדיר, בלתי ניתן לגאולה. האלטרנטיבה לטרגדיה, או לפחות לסיכון בטרגדיה, היא גיהנום. המקום היחיד מחוץ לגן עדן שבו אתם יכולים להיות בטוחים לחלוטין מכל הסכנות וההפרעות של האהבה הוא הגיהינום.
צ'סטרטון צדק. אהבה רוצה להיות עם האהוב. אהבה לא יכולה לתקן דברים, אבל אהבה תמיד דופקת ונכנסת ישר להיות עם האהוב בתוך סבלו, אפילו עד מעמקי הגיהנום. אהבה לא מבודדת או חונקת; אהבה בוחרת להיות איתה. אהבה לא כופה; היא יכולה רק להזמין. אלוהים מחכה: "הנה אני עומד, דופק בדלת. אם מישהו ישמע אותי קורא ויפתח את הדלת, | ייכנס הביתה ויסעד איתה, והיא איתי" (התגלות ג':20).
למרות ציפיותינו העקשניות והעקשניות להפך, אלוהים לעולם אינו מבטיח להסיר את כאבנו, אלא מתחייב להישאר קרוב אלינו בתוכו. הנביאים מזמינים אותנו "לקרוא את שמו עמנואל, שפירושו אלוהים עמנו" (ישעיהו ז', יד). יש לנו את דבר אלוהים על כך: "הנה אני עמכם כל הימים עד קץ העולם" (מתי כ"ח, כ').
בהתחייבות הזו, הכל תלוי.
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION
2 PAST RESPONSES
Thank you for sharing such an empowering story, sister.
You mentioned the theft by camp supervisors. How much of donations reach the refugees and how much is stolen? How can you control this?
Honored to have read this...Thank you for sharing, dear sister. Yes, He is with us and will never leave nor forsake us