שירים מאת אסיר שהיה פעם

"שירתה של רא אוויס משקפת חוויות מתקופת הכליאה וממסעה כאזרחית חוזרת. רא היא בלוגרית וסופרת עטורת פרסים. היא אסירה של פעם, אלמנה אופטימית בעל כורחה, ומספרת סיפורים דור אחר דור." היא משתפת כאן שניים משיריה החזקים.

סמוק

בכלא המחוזי, השירותים נשטפים בחוזקה,
קשה מספיק כדי להשאיר חבורה מאחור אם אתה איטי מדי.

פעם הייתי איטי מדי, אבל למדתי להיות מהיר יותר.
למדתי לחשוב מהר כאן.
למדתי למהר, למהר,
לְהִזדַרֵז
וחכה.

חיכיתי להשתמש בשירותים
במשך 20 שעות לאחר שפרקי ידיי נאזקו לראשונה.
ישבתי על מחשבותיי
במקום כס מלכות,
ומבושל.

פחות משנה לאחר מכן, הכנתי תבשיל,
ואחסן אותו באסלה מרופדת בשקית אשפה.

בית הכלא הוא מקום ריק
אז עשינו מה שיכולנו -
שפשף, ו
שפשף, ו
מילאה את החלל השלילי במשהו מעורר השראה.

הבנות במחוז אחר מרוקנות את השירותים שלהן
כל הזמן, כפי שהם עושים עם הזמן.
הם שוכנים בקומה השנייה,
והבנים שוכנים למטה.
אם תרוקנו את השירותים, תוכלו לדבר דרכם.
לפלרטט דרכם.
הבטחה דרכם.

הם עוברים את הקשיים שלהם ככה,
מעדיפים מקום לשים בו את אהבתם
מעל מקום לשים את שלהם
לְבַזבֵּז.

יש כל כך הרבה בזבוז.
אנחנו שוטפים את הכל.

פרחים מוברחים עשויים מנייר טואלט
והחדשות של אתמול,
לשטוף את זה.

החזייה הנוספת הזאת, הסיגריות שיצרת
מתה ורצועות מהתנ"ך.
שטפו את זה למטה.

אנחנו נעולים,
לפעמים, במשך ימים בתא.

בכלא, השירותים נשטפים פעם אחת,
ואז שוב פעם,
ואז לא שוב במשך דקות.

השטיפה הראשונה היא מתוך נימוס,
השני שסיים,
אבל אם תזמנו את זה לא נכון,
אתה והילדה שלך נחנקים מהריח.

השירותים נמצאים במרחק של מטר וחצי מהמיטה
היכן שפניה נחות.
הסומק יעיר אותה בלילה,
והיא תראה בתוכך
בכל פעם שאתה מנקה את עצמך.

אבל בכל מקרה צריך לנגב.
יש כל כך הרבה בזבוז.

במחוז, הם סגרו את המים,
ולא סיפר לנו.

האסלה הסתיימה בפראות באותו לילה כשהמים חזרו.

נבהלתי מהמיטה שלי,
וסדק שן.

ניקיתי אסלות סדוקות,
ושירותים המשמשים את מפקדי כיבוי האש,
וכמעט כולם בלי כפפות
כי הייתי חלק מהפסולת.
הייתי סמוק.

התחננתי לנייר טואלט, ו
עברה חיפוש חשפנות לאחר שהבטיחה
שלא היה בחדר שלי כזה.

האישה בתא לידי אכלה את שלה,
אני חושד,
וכאשר התגים הפסיקו לתת לה,
הייתי מבריח את הסדינים דרך דלתה,
ועיניה היו מתמלאות דמעות
של הכרת תודה.

היא לא הייתה אדם טוב לב (עדיין),
אבל אף פעם לא האמנתי שהיא בזבזנית, גם
לא משנה מה הם אמרו.

אתה לא שוטף אנשים,
אתה שוטף דברים.

שטפתי שפופרת משחת שיניים
מלא קוקאין,
כמה עשרות ליבות תפוחים,
ו–
ביום שבו אמרו לי שאני אלמנה –
כשהם אמרו לי שנגמר לו הזמן בזמן שאני הייתי באמצע הלימודים -

הסמקתי
כל מה שכתבתי
מאז האזיקים האלה
נגע לראשונה בפרקי ידיי.

ללכת להלוויה שלו
עמדתי מעל אסלה
והשתין,
אישה שפגשתי באותו בוקר
צופה בנחל נוחת
במיכל פלסטיק זעיר.
היא הדביקה את זה
וכתבתי את שמי עליו.
לא זה שחוזר לאחור דורות רבים,
אבל זה שאינו אלא ספירה.
WF0124.

איזה בזבוז.

החזקתי את הכל בפנים,
והשאיר את הכל מאחור,
אבל פתח את עיניי
כדי שאוכל לראות.

יש כל כך הרבה בזבוז,
כָּך
הַרבֵּה
לְבַזבֵּז.

הכל חבורות,
אבל רק חלק ממנו
הסמקים.

***

אל הדגים

הרופא ביקש ממני לעלות על המשקל,
והזר שואל למה הלכתי לכלא,
ושניהם מנסים לשקול אותי בלי להרים משאות כבדים,

אבל רק הרופא מודה בכך.

הברמן מוזג לעצמו שוט של בורבון,
והזר שואל למה הלכתי לכלא,
ושניהם מנסים להקהות את עצמם לדברים שהם שומעים,

אבל רק הברמן מודה בזה.

כל העיר קונה כרטיסים כדי להאכיל את הנשר בעל הכנף האחת,
והזר שואל למה הלכתי לכלא,
וכולם רק מנסים לראות את הטעות.

לראות ציפור שבורה,
לרתק את עצמו מדבר חופשי חסר מעוף.

לסחוט דג קטן, ולהרוות תיאבון גדול.

אף אחד לא רוצה לחשוב על ההאכלה,
חוץ מהילדה הקטנה בתור שדורשת לדעת איזה פשע ראוי לכך,
הגסיסה הזו,
הגסיסה הזו,
הגסיסה הזו
לאט לאט בשביל הופעה.

המבוגרים מתעלמים ממנה, אבל הדג שומע.

דג מתפלל שהיא תפסיק לחפש סיבות,
דג מתפלל שהיא מוצאת אכזריות חסרת סיבה,
דג מתפלל שהיא, בת הטבע גדולה, מתקנת את העיוות הזה.

אבל הילדה הקטנה מחליטה שהיא רוצה להישאר בתור.

היא קורעת בשר דגים ומתפללת להאכיל את הנשר,
והזר שואל למה הלכתי לכלא,

ושניהם
רק מחכים להזדמנות לשטוף את ידיהם מדם,

אבל הזר רק רוצה להישאר בתור,
ולא יודע איך להודות בזה.

***
מהבלוג של רא

לאחרונה עזרתי באוצרות אמנות עבור קבוצה שאני עובדת איתה - Liberated Arts Collective. השתתפנו ביריד האמנות האחר, אירוע וירטואלי גדול, והדוכן שלנו מוקדש לעבודתם של אמנים המושפעים ממערכת היחסים. ההרשמה היא ללא תשלום. https://www.theotherartfair.com/la/virtual-editions/ היריד נמשך עוד כמה ימים. [עד ה-4 באפריל]