תנו את מה שאורגני לכם: מתכון למניעת שחיקה

לפני שנים שמעתי את דורותי דיי נואמת. מייסדת תנועת העובדים הקתולים, ומחויבותה ארוכת הטווח לחיות בקרב העניים בלואר איסט סייד של ניו יורק - הפכה אותה לאחת הגיבורות שלי. לכן זה היה הלם גדול כשבאמצע דבריה שמעתי אותה מתחילה להרהר ב"עניים כפויי טובה".

לא הבנתי איך ביטוי מזלזל שכזה יכול לצאת משפתיו של קדוש - עד שהוא פגע בי בעוצמה של קואן זן. דורותי דיי אמרה, "אל תתן לעניים בציפייה לקבל את הכרת התודה שלהם כדי שתוכל להרגיש טוב עם עצמך. אם תעשה זאת, הנתינה שלך תהיה דלה וקצרת מועד, וזה לא מה שהעניים צריכים; זה רק ירושש אותם עוד יותר. תן רק אם יש לך משהו שאתה חייב לתת; תן רק אם אתה מישהו שעבורו נתינה היא גמול בפני עצמו."

כשאני נותן משהו שאין לי, אני נותן מתנה כוזבת ומסוכנת, מתנה שנראית כמו אהבה אבל במציאות היא חסרת אהבה - מתנה שניתנת יותר מהצורך שלי להוכיח את עצמי מאשר מהצורך של האחר שידאגו לי. נתינה כזו אינה רק חסרת אהבה וחסרת אמונה, המבוססת על התפיסה היהירה והמוטעית שאין לאלוהים דרך לתעל אהבה לאחר אלא דרכי. כן, נבראנו בתוך ולמען הקהילה, להיות שם, באהבה, זה לזה. אבל קהילה חותכת לשני הכיוונים: כשאנחנו מגיעים לגבולות היכולת שלנו לאהוב, קהילה פירושה לבטוח שמישהו אחר יהיה זמין לאדם הזקוק לכך.

סימן אחד לכך שאני פוגע בטבע שלי בשם האצילות הוא מצב הנקרא שחיקה. למרות שבדרך כלל נתפסת כתוצאה של ניסיון לתת יותר מדי, שחיקה מניסיוני נובעת מניסיון לתת את מה שאין לי - האולטימטיבי בנתינה של מעט מדי! שחיקה היא מצב של ריקנות, אין ספק, אך היא אינה נובעת מנתינת כל מה שיש לי; היא רק חושפת את האין שממנו ניסיתי לתת מלכתחילה.

מיי סרטון, בשירה "עכשיו אני הופכת לעצמי", משתמשת בדימויים מהעולם הטבעי כדי לתאר סוג אחר של נתינה, המבוסס על דרך הוויה שונה, דרך שמובילה לא לשחיקה אלא לפוריות ולשפע:

לאט כמו הפרי המבשיל
פורה, מנותק, ותמיד מותש,
נופל אבל לא מתיש את השורש...

כאשר המתנה שאני נותן לאחר היא חלק בלתי נפרד מטבעי שלי, כאשר היא מגיעה ממקום של מציאות אורגנית בתוכי, היא תתחדש - ואותי - גם כשאני נותן אותה. רק כשאני נותן משהו שלא צומח בתוכי, אני מדלדל את עצמי ופוגע גם באחר, כי רק נזק יכול לנבוע ממתנה שהיא כפויה, לא אורגנית, לא מציאותית.