ההפוגה הקדושה שעצרה קרב

[שיתפתי את הסיפור למטה במעגל אוואקין בסנטה קלרה, קליפורניה. אני אסיר תודה למתנדבים שאפשרו את התמלול שלהלן, ומעודדים ללא הרף סיפורים כאלה של טרנספורמציה.]

לפני חודשיים יצאתי לטיול אחר הצהריים הקבוע שלי לאורך שביל החוף, וחזרתי הביתה. אשתי ובני חיכו לי ואיחרתי קצת, אז הלכתי מהר וחשבתי על להגיע בזמן, בלי ממש לשים לב למה שקורה סביבי.



ואז חשבתי לעצמי, זה לא ממש כיף! מה אם פשוט אאט? מה אם אני פשוט אהיה נוכחת ואתחיל לשים לב למה שקורה סביבי? אז עשיתי את זה. כמעט וחציתי את הכביש המהיר.

פתאום שמתי לב שיש שם נערה מתבגרת שצועקת, צורחת ורצה. "על מה מדובר?" חשבתי. היא חצתה את הכביש המהיר בריצה. בלי שום אג'נדה מסוימת, חציתי את הכביש המהיר כדי לעקוב אחריה ולראות מה קורה.

מסתבר שהמכונית שלה חנתה ברחוב הסמוך והיו בה שני בחורים. כנראה שהם פרצו פנימה. אז היו שם שני גברים צעירים, והם היו די גדולים, והיא פשוט השתגעה - רצה לכיוון המכונית וצעקה.

ובכן, מה אני אעשה בקשר לכל זה? אני לא יודע. אבל אז אני חושב, אני אלך למכונית, ופשוט אהיה מישהו שנמצא שם. אז ניגשתי למכונית. שני בחורים הסתכלו עליי, הסתכלו עליה, ואז פתחו את הדלת וברחו החוצה. הנערה נכנסה למכונית, התניעה את המנוע בבהלה, ודהרה משם.

ואז הסתכלתי לצד השני של הרחוב וראיתי ששני הבחורים האלה כועסים אחד על השני, צועקים ומתחילים להכות אחד את השני. עדיין הייתי במצב של "השהייה". חשבתי לעצמי, הנה אני; אז מה אני אעשה?

קול מוכר בתוך ראשי, קול ההיגיון והשכל הישר, אומר, "זה לא עניינך. אלה אנשים גדולים. אתה לא יכול לעשות כלום בנידון. הם צריכים לפתור את זה בעצמם. צא מפה!"

ואז יש קול שני, שמגיע ממקום עמוק יותר. הקול הזה אומר, "אנשים בסכנה. איך אתם יכולים ללכת משם?"

"מה אני יכול לעשות?" אני שואל.

"פשוט תהיה נוכח. אתה מבוגר. אתה רגוע. אכפת לך מהם."

אז עצרתי שוב ולקחתי נשימה עמוקה. ואז הלכתי למעלה.

הם שלפו סכינים והקיפו זה את זה. ניגשתי לשם... ופשוט אמרתי... אמרתי לכל אחד מהם, "אתם בסדר? אתם בסדר?" הם עצרו והסתכלו עליי. אמרתי, "אתם באמת רוצים לפגוע אחד בשני? מה הטעם בזה?"

הם הסתכלו עליי ואחד מהם קימט את מצחו, ירק, הסתובב והלך משם. השני התחיל ללכת בכיוון השני.

התחלתי ללכת במעלה הגבעה, בדרך חזרה הביתה. ואז שמעתי את אחד הבחורים הולך מאחורי. חשבתי לעצמי, אוי ואבוי. אבל כשהוא התקרב אליי, הסתובבתי, הסתכלתי עליו ואמרתי "היי, אחי, אתה באמת בסדר?"

הוא הסיט את מבטו ואמר, "כן, כן, אני בסדר." אחר כך הוא הסתובב והלך משם.



המשכתי ללכת במעלה הגבעה. "איך ידעתי מה לעשות?" אני תוהה.

"לא עשית," אומר הקול השני. "מה שעשית זה, החלטת לא להחליט. החלטת לקחת צעד אחורה ולשחרר. פינית מקום לרוח ההדרכה."

אני מסתובב ומסתכל על הבחור הצעיר שהולך חזרה במורד הגבעה. הוא נראה רגוע יותר, ומסתכל על העצים סביבו.