מסיפור הדברים לסיפור הפתרונות

הסרט האחרון בסדרת "Story of Stuff" שואל, מה אם המטרה של הכלכלה שלנו לא הייתה יותר, אלא טובה יותר - בריאות טובה יותר, מקומות עבודה טובים יותר וסיכוי טוב יותר לשרוד על פני כדור הארץ?

בפרסומת של חברת טלפונים גדולה שמשדרת השנה את הטלוויזיה, נשאל מעגל של ילדים בעלי עיניים חומות: "מי חושב שיותר עדיף על פחות?" אתם יודעים את זה - ילד גן חובה נלהב עונה, "אנחנו רוצים יותר, אנחנו רוצים יותר", לפני שהקול הפרסומתי אומר, "זה לא מסובך...".

עבור כלכלנים, אין הבחנה בין כסף המושקע בדברים שמשפרים את החיים לבין כסף המושקע בדברים שמחמירים את החיים.

כשמדובר בכלכלה שלנו, רוב האמריקאים מאמינים שיותר זה תמיד טוב יותר. יותר, במקרה הזה, זה מה שכלכלנים מכנים צמיחה, ואומרים לנו שתמ"ג גדול יותר - הדרך בה אנו מודדים פעילות כלכלית - אומר שאנחנו מנצחים. אז זה המספר שאלפי כללים וחוקים נועדו להגדיל.

אחרי הכל, איזה מין מפסיד לא ירצה יותר?

אבל בניגוד לפרסומת, זה קצת יותר מסובך.

עבור כלכלנים, אין הבחנה בין כסף המושקע בדברים שמשפרים את החיים לבין כסף המושקע בדברים שמגרים את החיים. התמ"ג מתייחס לשניהם אותו הדבר. אם התמ"ג עולה, אומרים לנו שאנחנו זהובים - למרות שזה לא באמת אומר לנו דבר על איך אנחנו באמת מתפקדים כחברה.

במה שאני מכנה "משחק העוד", פוליטיקאים מריעים לכלכלה שצומחת בהתמדה, במקביל לכך שמדדי הבריאות שלנו מחמירים, אי השוויון בהכנסות גדל וכיפות הקרח בקוטב נמסות.

אבל מה אם נשנה את מטרת המשחק? מה אם המטרה של הכלכלה שלנו לא הייתה יותר, אלא טובה יותר - בריאות טובה יותר, מקומות עבודה טובים יותר וסיכוי טוב יותר לשרוד על פני כדור הארץ? האם זו לא המשמעות של ניצחון?

זו השאלה שאני שואל בסרט החדש שלי, "סיפור הפתרונות".

בתוכו, אני מכיר בכך ששינוי המטרה של הכלכלה כולה - מיותר לטוב יותר - הוא משימה עצומה. אנחנו לא יכולים לעשות את הכל בבת אחת. אבל אני טוען שעל ידי התמקדות בפתרונות פורצי דרך, נוכל לבנות בהתמדה כלכלה שמעריכה דברים כמו בטוחה יותר, בריאה יותר והוגנת יותר, בדיוק כפי שאנו מעריכים כיום מהירה יותר, זולה יותר וחדשה יותר.

אז איך נראה פתרון משנה משחק?

זהו פתרון שנותן לאנשים יותר כוח על ידי החזרת הכוח מתאגידים. הוא מעריך את האמת שאושר ורווחה אינם נובעים מקניית דברים נוספים, אלא מהקהילות שלנו, מהבריאות שלנו ותחושת המטרה שלנו. הוא מתחשב בכל העלויות שהוא יוצר, כולל המחיר שהוא גובה מאנשים ומהכדור הארץ - במילים אחרות, הוא מפנים עלויות במקום להחצין אותן כפי שעושים רוב העסקים כיום. והוא מצמצם את פער העושר העצום בין אלו שאינם יכולים אפילו לספק את צרכיהם הבסיסיים לבין אלו שצורכים הרבה יותר מחלקם ההוגן.

כשאני רואה פתרון שעושה את כל זה, אני בפנים. והם צצים בכל מקום:

כמו הקואופרטיבים אוורגרין בקליבלנד , שם פועלים-בעלים מנהלים עסקים ירוקים - מכבסה, חברת סולארית וחווה עירונית סופר-פרודוקטיבית - שהם בריאים, בטוחים - ומנוהלים באופן דמוקרטי.

או בקפנורי, איטליה, עיר המכונה "אפס פסולת", שבה אזרחים מקומיים, עסקים וממשלה לא רק שואפים לנהל פסולת טוב יותר, הם מטילים ספק בעצם הבלתי נמנעות של פסולת על ידי עבודה משותפת כקהילה כדי להחזיר קומפוסט לאדמה, למצוא תחליפים רב פעמיים למוצרים חד פעמיים, ולהשתמש בחומרים מושלכים בצורה טובה.

ומה לגבי המגמה החדשה של " צריכה שיתופית " - שנודעה בעבר בשם "שיתוף"? שיתוף אולי נשמע כמו הנושא של שיר של בארני, אבל זה אתגר עצום למשחק הישן. דברים כמו תוכניות שיתוף אופניים ופלטפורמות מקוונות שמאפשרות לנו לשתף הכל, מהמכוניות שלנו ועד לבתים שלנו, מורידים אותנו מההליכון של עוד, עוד, עוד, חוסכים משאבים, נותנים לאנשים גישה לדברים שלא היו יכולים להרשות לעצמם אחרת, ובונים קהילה. יופי!

כמו שאמרתי, קשה לשנות את המטרה של הכלכלה בבת אחת. אבל ככל שפתרונות טרנספורמטיביים כמו אלה יתחזקו, אני חושב שנגיע לנקודת מפנה - אם נמשיך להתמקד במטרה החדשה של טוב יותר. אני מאמין שבתוך דור ייתכן שנשמע הרבה פחות על מחיר המניה של הסטארט-אפ האחרון או על חיי הסוללה של האייפון החדש והרבה יותר על בריאות כדור הארץ והשכנים שלנו.

אז בפעם הבאה שאתם שומעים מישהו מטיף למועלות של יותר, אמרו לו שבחרתם טוב יותר.

אנני ליאונרד: איך להיות יותר מצרכן מודע