הפתעה היא זרע

להודות על כל הדברים הקטנים (והגדולים) בחיים

מאמר זה, שפורסם במקור במגזין "רוחניות ובריאות" בשנת 2002, מאת האח דוד, ממשיך להאיר את כוחה של הפליאה בטיפוח הכרת תודה. בעזרת הפתעה כנקודת כניסה, אנו יכולים להיפתח למורכבות החיים בפשטות רבה. האירוניה במתח הזה בין המורכב לפשוט - כפי שמבהיר האח דוד במאמר זה - היא, כשלעצמה, מפתיעה. עד כדי כך שהיא נראית כאילו היא הופכת את ההבחנה בין פשטות למורכבות לחסרת תועלת. ניתן לומר את אותו הדבר על הדברים "הקטנים" וה"גדולים" בחיים. האח דוד מתאר הפתעה כזרע ואת ההכרת תודה כצמיחה מאותו זרע. אולי התפרקות הפרדוקסים הללו - גדולים וקטן, פשוטים ומורכבים - היא מהותו של אותו זרע. הפשוט הוא מורכב. הקטן הוא גדול. הכל מדהים. הכל ראוי לתשומת ליבנו. וכל זה סיבה להכרת תודה.

האם שמתם לב פעם איך העיניים שלכם נפקחות קצת יותר לרווחה כשאתם מופתעים? זה כאילו ישנתם, סתם חלמתם בהקיץ או הלכתם מתוך איזושהי פעילות שגרתית, ואתם שומעים את המנגינה האהובה עליכם ברדיו, או מרימים את מבטכם מהשלוליות בחניון ורואה קשת בענן, או שהטלפון מצלצל וזה קולו של חבר ותיק, ופתאום אתם ערים. אפילו הפתעה לא רצויה מנערת אותנו משאננות ומעוררת אותנו לחיים. אולי לא נאהב את זה בהתחלה, אבל במבט לאחור, אנחנו תמיד יכולים לזהות את זה כמתנה. שגרתי שווה למוות; הפתעה שווה חיים. למעשה, השם האהוב עליי למי שאני סוגד לו בפליאה - השם היחיד שאינו מגביל את אלוהים - הוא הפתעה.

ברגע זה, כשאני נזכר בענקים רוחניים שזכיתי לפגוש - האם תרזה, תומאס מרטון, דורותי דיי, קדושתו הדלאי לאמה - אני עדיין יכול לחוש את אנרגיית החיים שהם הקרינו. אבל איך הם הגיעו לחיוניות הזו? אין מחסור בהפתעות בעולם הזה, אבל חיות קורנת שכזו היא נדירה. מה שראיתי היה שכולם היו אסירי תודה עמוקות, ואז הבנתי את הסוד.

הפתעה היא זרע. הכרת תודה נובטת כשאנו נענים לאתגר ההפתעה.

הפתעה לא הופכת אותנו לחיים באופן אוטומטי. חיים הם עניין של נתינה וקבלה, של תגובה. אם נאפשר להפתעה רק לבלבל אותנו, היא תדהים אותנו ותעכב את הצמיחה שלנו. במקום זאת, כל הפתעה היא אתגר לבטוח בחיים וכך לצמוח. הפתעה היא זרע. הכרת תודה נובטת כשאנו נענים לאתגר ההפתעה. הגדולים בעולם הרוח חיים בעוצמה כה רבה משום שהם אסירי תודה עמוקות כל כך.

ניתן לשפר הכרת תודה באמצעות תרגול. אבל היכן מתחילים צריכים להתחיל? נקודת ההתחלה הברורה היא הפתעה. תגלו שתוכלו לגדל את זרעי הכרת התודה רק על ידי פניית מקום. אם הפתעה מתרחשת כאשר משהו בלתי צפוי מופיע, בואו לא נצפה לכלום כלל. בואו נלך לפי עצתה של אליס ווקר. "אל תצפו לכלום. חיו בצמצום על הפתעה."

לצפות לכלום אולי אומר לא לקחת כמובן מאליו שהמכונית שלך תתניע כשתסובב את המפתח. נסו זאת ותופתעו מפלא טכנולוגי ראוי להכרת תודה כנה. או שאולי לא תתלהבו מהעבודה שלכם, אבל אם לרגע תפסיקו לקחת אותה כמובן מאליו, תטעמו את ההפתעה של עבודה בכלל, בעוד מיליונים מובטלים. אם זה יגרום לכם להרגיש שמץ של הכרת תודה, תהיו קצת יותר שמחים כל היום, קצת יותר חיים.

ברגע שאנחנו מפסיקים לקחת דברים כמובן מאליו, הגוף שלנו הופך לאחד הדברים המפתיעים ביותר מכולם.

ברגע שאנחנו מפסיקים לקחת דברים כמובן מאליו, הגוף שלנו הופך לאחד הדברים המפתיעים ביותר. זה אף פעם לא מפסיק להדהים אותי שגופי מייצר ומשמיד 15 מיליון תאי דם אדומים בכל שנייה. חמישה עשר מיליון! זה כמעט כפול מנתוני מפקד האוכלוסין של ניו יורק. נאמר לי שכלי הדם בגופי, אם היו מסודרים קצה לקצה, היו מגיעים לכל רחבי העולם. ובכל זאת, הלב שלי זקוק לדקה אחת בלבד כדי לשאוב את הדם שלי דרך רשת הפיליגרן הזו וחזרה. הוא עושה זאת דקה אחר דקה, יום אחר יום, ב-75 השנים האחרונות ועדיין ממשיך לפעום בקצב של 100,000 פעימות לב בכל 24 שעות. ברור שזו שאלה של חיים ומוות בשבילי, ובכל זאת אין לי מושג איך זה עובד ונראה שזה עובד בצורה מדהימה למרות הבורות שלי.

אני לא יודע איך העיניים שלי מסתגלות, ובכל זאת כשאני מזמר לאור נרות הן רגישות פי 100,000 יותר לאור מאשר כשאני קורא בחוץ במרפסת בצהריים. לא הייתי יודע איך לתת הוראות ל-35 מיליון בלוטות העיכול בבטן שלי לעכל תות שדה אחד; למרבה המזל, הן יודעות איך לעשות את עבודתן בלי עצתי. כשאני חושב על זה כשאני מתיישב לאכול, ליבי מתמלא הכרת תודה.

מנקודת המוצא הצנועה של הפתעות יומיומיות, תרגול הכרת תודה מוביל לגבהים נשגבים אלה.

ברגעים אלה, אני יכול להזדהות עם מחבר התהילים שצעק בתדהמה, "בנורא ובפלאי נבראתי" (תהילים קל"ט, יד). משם, זהו רק צעד קטן עד לראות את כל היקום וכל חלק קטן בו כמפתיע. מנקודת המוצא הצנועה של הפתעות יומיומיות, תרגול הכרת תודה מוביל לגבהים נשגבים אלה. תומאס קרלייל הצביע על פסגות אלה של מודעות רוחנית כשכתב, "פולחן הוא פליאה נשגבת" - הפתעה נשגבת.