ג'ף קאופמן וג'וליה וייז הם זוג צעיר המתגורר בבוסטון. ג'ף הוא מהנדס תוכנה בגוגל וג'וליה היא עובדת סוציאלית. בשנים האחרונות הם מחלקים כמעט 60 אחוז מההכנסה לאחר מס לארגוני צדקה הפועלים לצמצום העוני והצלת חיים במדינות מתפתחות. למרות הכנסה משולבת היטב בתוך שש הדמויות, הם מוציאים קצת יותר מ-$15,000 לשנה על עצמם. מאז 2008 הם חילקו יותר מ-$250,000.
זה הרבה כסף, וזה נשמע כמו הקרבה גדולה. אבל הם מתעקשים שזה לא. בבלוג שלה, כותבת ג'וליה, "הדברים שאנחנו הכי אוהבים - לבלות עם משפחה וחברים, לעשות מוזיקה, לרקוד, לבשל, לקרוא - הם כל הדברים שאנחנו יכולים לעשות בתקציב קטן. אם היינו נותנים פחות, היינו מוציאים יותר על עצמנו אבל כנראה לא היינו מאושרים יותר באופן ניכר". היא אומרת שנתינה היא אחד הדברים הכי חשובים בחייה, והיא עושה את זה כי היא מאמינה ש"אנשים - כל האנשים, אפילו אנשים רחוקים - לא צריכים לסבול ולמות ללא צורך".
אני שותף לאמונה הזו. הנתינה שלי היא טיפה בדלי בהשוואה לזו של ג'ף וג'וליה, אבל בכל זאת הצלחתי לתרום כ-11 אחוז מההכנסה שלי בשנה שעברה, רובם לעמותות צדקה הפועלות להצלת או לשפר חיים במדינות מתפתחות. ואני מתכנן לתת יותר.
מה שמצאתי הוא שנתינה גדולה שונה. כשאתה נותן תרומה משמעותית, יש תחושה של תרומה למשימה, של יצירת השפעה מוחשית, של הרגשה שאתה נחשב. לא צריך לתת הרבה כדי לעשות את ההבדל: זה עולה רק כ -30 סנט בארה"ב לתילוע ילד בהודו או בקניה, למשל, והעלות לרכישה והפצה של רשת מיטה נגד מלריה במלאווי או ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו נעה בין כ-5 דולר ל-7.50 דולר. אבל אם אתה יכול להרשות לעצמך להגדיל את המספרים האלה על ידי מתן יותר, אתה יכול לעזור לשפר את חייהם של מאות או אפילו אלפי אנשים. השתמש במחשבון השפעת הצדקה של Life You Can Save כדי לראות לכמה אנשים תוכל לעזור בתרומה נתונה.
כשהחלטתי להתחיל לתת יותר גדול, הפילוסופיה שלי הייתה "לתת עד שיכאב". אבל אני מסתכל על זה אחרת עכשיו. במהלך העשור האחרון עשיתי מאמץ לבחון את הרכוש שלי, ההרגלים שלי ואורח החיים שלי במטרה לחסל את מה שאני לא צריך או מה שלא מביא לי אושר. התוצאה היא שרוב הדברים שבבעלותי או שאני עושה בחיי נמצאים שם כי בחרתי בכוונה לשמור אותם (או להמשיך לעשות אותם). זה משמח אותי, מה שבתורו מפחית את החשק לקנות עוד ועוד דברים, כי אני מרוצה ממה שיש לי. אני יכול לתת יותר, כי אני רוצה פחות.
כשאתה מיישם את התהליך הזה על כל ההיבטים של חייך, זה מקדם אותך לעבר מה שג'וליה וייז תיארה למעלה: אתה מגלה שאתה לא צריך להוציא הרבה כסף כדי למצוא אושר והנאה. אפילו עם הכנסה צנועה אתה עלול לגלות שנשאר לך כסף לתת מבלי להרגיש שהקרבת. הפילוסוף טובי אורד עשה משהו כזה כשהבין כמה כסף הוא יזדקק בכל שנה כדי לממן אורח חיים פשוט אך נוח, ולאחר מכן התחייב בפומבי לתת את כל מה שהרוויח מעל הסכום הזה לעמותות אפקטיביות בכל שנה למשך שארית חיי העבודה שלו.
לא כולם יכולים להרשות לעצמם לתת גדול: או שאתה צריך להרוויח הכנסה נוחה או למצוא דרכים לחיות הרבה מתחת לאמצעיך. האפשרויות הללו אינן זמינות לכולנו. אבל כפי שכותבת ג'וליה וייז, "אתה לא צריך להיות עשיר כדי להיות נדיב. אולי זה יהיה קל יותר לאנשים עם ערימות של כסף, אבל אלה מאיתנו שצריכים לחשוב על שכר דירה ומצרכים עדיין יכולים לעשות הרבה. סבתא שלי תרמה 10 אחוז מההכנסה שלה כל עוד היא שלטה בכספה שלה, אפילו כשהיא חיה מצ'קים של ביטוח לאומי".
מבחינתי, זה מסתכם בזה: יש עוד המון דברים שאני יכול לעשות עם הכסף שאני נותן לעמותות צדקה אפקטיביות מדי שנה. אבל האם אני יכול לחשוב על משהו טוב יותר לעשות עם זה? לא. זה מרגיש כמו השימוש הכי טוב שאפשר בכסף שלי. אני הרבה יותר שמח לתת בגדול מאשר לחיות בגדול.
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION
3 PAST RESPONSES
No matter how low one's income is, it's always possible to give something...but it's been slipping down into what North Americans call poverty that's made me commit to giving to individuals on a give-and-take basis, rather than either taking or giving handouts from "programs." "Programs" that go beyond disaster relief seem to have an unintended consequence of training people to think, and define themselves, into a Giver Class and a Taker Class--which is very bad for both--rather than bonding through an individual or community-level give-and-take.
"Programs" also tend to have an industrial-assembly-line approach to problems. That's fine if the goal is to dispense treatment in one epidemic, like the worm treatment discussed in the article, or the surgeries discussed in the comment below. It's not so fine once people start thinking about "health care" in general, since the people in the target population are individuals with different needs, and what helps one won't necessarily help another. That's how communities end up with bizarre crises, like one that's stuck in my mind for fifteen years--Medicare/Medicaid financed therapy for paraplegics who were elderly or had major brain damage, but not for what turned out to be a good-sized community of paraplegics who could actually go back to work or school if they had therapy.
So...as a rich man's penniless widow I still give to various causes, but I give much more selectively, thinking much harder about how the project described would work for people I know, whether it would give us the help we need (to collect fair payment for what we do) or write us off as useless paupers. I have a utility bill to pay...but do I want some kind of handout to help poor old needy useless blighters pay their bills, or do I want wages for work?
[Hide Full Comment]One year I gave $250 to an organization that does surgeries on babies with cleft palate. The group's materials said this was the amount one surgery cost. I felt so, so good that I changed one person's life -- permanently!
I live very simply on a small income. My husband and I drive ancient vehicles and live in a home that resembles a chicken coop from the outside. That was the most I have ever given to one group, and at the time I felt compelled to do it, even though it was a lot of money for me.
The afterglow has lasted for years. Giving big -- whatever that means of each of us -- is so rewarding!
Here's to giving, large or small. It makes a difference. And agreed, here's to living more simply. One of the best decisions I ever made was selling my small home and most of my possessions to create/facilitate a volunteer literacy project in Belize. Through that choice I was able to serve 33,000 students and train 800 teachers. That experience opened up so many doors to other volunteering adventures collecting and sharing people's real life stories of hope, innovation and overcoming adversity. I chose to live under the poverty line for 9 years and I felt absolutely rich! Thank you to all those who choose to serve others and to share their gifts: whether time and talents or monetarily! Hugs from my heart to yours!