חודשים על חודשים של בילוי איתה, ריפוי הפצע שלה. אחר כך היא חזרה לבריאות והחלה ללמד שוב בתוכניות.
ואז שנה וחצי לאחר מכן, היא החלה להראות סימנים של חולה שוב. לקחנו אותה למקום המפואר הזה של סוסים, שבו יש להם מכונת רנטגן ענקית לסוסים ללכת בה. הזדמנו לה להתיישב ולהרים את ידיה למעלה. היא הייתה כוכבת קולנוע, אתה מבין. אז היא ידעה כל מיני דברים. אם הייתי הולך ככה [סטיב משתמש בתנועות ידיים], היא הייתה מתיישבת. אם אני הולך ככה, היא תקום. ככה, והיא הייתה יושבת ומתהפכת. ככה, והיא הייתה מנופפת. היא הייתה ישות מדהימה ויפה.
עשינו חגיגת יום כדור הארץ בביתן הקונקורד. זה היה קהל סולד אאוט. ג'יין גודול, דיוויד ברואר והבאבא רם דאס היו על הבמה עם וואווי גרווי, הצ'יף אורן ליונס, אומות אונונדאגה וכל האנשים האלה. הם ביקשו מאיתנו לבוא עם סוזי בר, הנשר הקירח והזאב. בסוף היה לי את השיר הזה של קאט סטיבנס, השיר על התמזגות עם כל החיים, והשמעתי אותו. סוזי בר קמה לידי, ושנינו נופפנו לקהל.
אנשים בכו. זו הייתה תוכנית יפה, יפה. היא באמת ידעה לשחק קהל. היא אהבה קהל. והיא אהבה עבודת צילום. היא ממש הייתה בורחת מהמתחם ויושבת איפה שהיא הייתה אמורה לשבת כי היא עשתה את זה כל כך הרבה שנים עם כל האורות. היא הייתה יושבת שם ממש מול המצלמות. כל המפיקים היו מסתכלים עליי ואומרים, "איך הדוב הזה ידע לעשות את זה?" אמרתי, "אימון." [סטיב צוחק] היא הייתה כוכבת של Wilderness Family, גריזלי אדמס וכל מיני סרטים שונים.
יש לי זרים שניגשו אליי ואומרים לי שנתתי להם לפגוש את סוזי בר ועדיין יש להם את התמונה. הם מספרים לי כמה היא שינתה את חייהם. רק לאפשר להם להיות קרובים לחיה כזו, לחוות חוויה עם ישות נפלאה כזו שינתה את הדרך שבה הם רואים את החיים, לנצח.
אז הכנסנו אותה למכשיר הרנטגן הזה ולמדנו שהסרטן שולח גרורות ולא נשאר לה הרבה זמן לחיות. אז ביליתי איתה כל היום, ואחר כך את השבועות והשבועות שלאחר מכן. לבסוף קיבלנו את ההחלטה שהגיע הזמן להרדים אותה, כי היא נראתה כאילו היא סובלת ומתחילה לסבול. אני תמיד שואל את החיה מתי הגיע הזמן. לילה אחד הבת של מישל [מישל היא המטפלת הראשית בבעלי חיים ב-Wildlife Associates], שלדעתי הייתה בת חמש או שש, העירה את מישל באמצע הלילה ואמרה, "סוזי אמרה שלום, אמא. סוזי באה אליי ונפרדה לשלום." ומישל השיבה, "סוזי לא הולכת לשום מקום."
"לא, סוזי נפרדה והיא עוזבת אותנו מחר. היא באה אליי ונפרדה."
ואני חלמתי באותו לילה שסוזי בר גוססת. זה היה כמו החלום שחלמתי עם זאב הערבות. ראיתי איפה זה קרה ואיך זה קרה. למחרת, באנו עם הווטרינר ונתנו לסוזי בר זריקה כדי להרגיע אותה קצת. ושמתי עליה את הרצועה והיא יצאה ונשכבה. לא אמרתי לה לאן ללכת. היא הובילה אותי בדיוק לאותו מקום שהיה לי בחזון הזה. [סטיב בוכה]
בשתי כפותיה היא תפסה את ידי. היא נאחזה בו והסתכלה לי בעיניים ואמרה לי שהגיע הזמן ללכת. ניסיתי למשוך את היד שלי והיא תפסה אותה, בחוזקה, והצמידה אותה אליה. ואז הרופא נתן לסוזי בר את הזריקה, והיא החזיקה מעמד והסתכלה לי בעיניים עד שעזבה את גופה, ואז עיניה נעצמו. והיא עדיין החזיקה בי אולי עשרים דקות, עד שזה השתחרר. כל כך התחברתי אליה שלא ידעתי איך לשחרר אותה באותו זמן. החלק הזה בי נקרע והלך איתה. לא יכולתי לדבר על זה שנים על גבי שנים. במשך חודשים על חודשים על גבי חודשים, הייתי אדם אחר. מְדוּכָּא. משהו היה חסר; היה שם חור.
ואז אנג'לס אריאן, האנתרופולוגית התרבותית, המחנכת והמייסדת של חינוך ומחקר בין-תרבותיים ביקשה ממני ללמד שיעור עבור תלמידיה הבוגרים על "להיות עם החיות". זו הייתה הפעם הראשונה שיכולתי לדבר על סוזי בר. אם כבר מדברים עליה, במונחים של מורה, ושהיא תלמד דרכי, הפך לחלק מתהליך הריפוי - היכולת להיות, לא סטיב הזקן, אלא הסטיב שהתפתח מהחוויה הזו, כדי שאוכל להמשיך הלאה. החיות היו המוקד העיקרי שלי. כל האהבה שלי, כל האמון שלי, כל ההתמקדות שלי הייתה בבעלי החיים. וההוראה היא הדרך שבה אני מבטא זאת לאנושות.
בהיותי מול הילדים, העברת הידע והמודעות הללו, התודעה והטיפוח, ראיתי שהילדים מבינים יותר.
אם ילדים לא מבינים שחיות הבר הללו הן יצורים חיים ונושמים עם מודעות ותודעה, שונות משלנו, אך דומות במובנים רבים, שאנו חולקים איתם את כדור הארץ, כיצד הם יעזרו זה לזה?
בני אדם מגיעים בשבטים רבים ושונים, בתרבויות רבות ושונות, ואנשים חושבים, "אם אתה לא מדבר או חושב כמוני, אז משהו לא בסדר איתך." זה דבר כל כך בסיסי שאפשר לשנות מלהשיג את ההבנה שהחיות האלה הן קרובי משפחה שלנו, מבחינה גנטית; צמחים הם קרובי משפחה שלנו, מבחינה גנטית.
הוֹרָאָה
ההוראה שלי התמקדה יותר בגישה אינטואיטיבית. אלו תוכניות חינוכיות מעוצבות במיוחד שאנו מביאים לבתי הספר. מה שעושה אותם כל כך שונים הוא שאנו יוצרים מערכות יחסים עם הקהל, והחיבור הזה מאפשר לנו להוביל את התלמידים למסע דרך יחסי הגומלין בכל החיים. לילדים האלה יש חוויה עוצמתית מאוד כשהם מגלים, חוקרים ומרגישים אותה. הוראה היא תהליך של שתיקה ולתת להוויה הפנימית שלך להנחות את חווית ההדרכה. המקום הזה בפנים שמחובר לילדים הוא מה שמודיע בצורה כה יעילה לתהליך הלמידה.
יש את כל המחקרים האלה על איך בעלי חיים חשים את העולם סביבם. זה כמעט כאילו הם עושים בחירות. כל הדברים האלה מתרחשים; הכל חי. והנה אנחנו, באמצע כל מה שחי. אנחנו מסתמכים על כל הדברים האלה שסביבנו, הביוספרה, הגאיה, כל הדברים האלה שמחזקים את המצב.
מה שיוצא דופן בבני אדם הוא שיש לנו את היכולת לקבל את המודעות המודעת הזו לכל מה שקורה, ויש לנו את היכולת להרוס אותה. אז יש את התהום העצומה הזו, בין להיות מודע במודע למה שקורה לבין אי מודע בכלל. כל כך קל ליצור סיפורים בראש שלנו ולקיים כל סוג מוזר של מערכת אמונות. זה כל כך קל למוח הזה לעשות את זה, כי המוח לא מבין. המוח מנסה להבין את העולם בכל דרך שהוא יכול.
אז התמזל מזלי שיש לי מורים כמו סוזי. האם דוב יכול להיות מנטור? כֵּן. האם דוב יכול להיות מורה? כֵּן. האם דוב יכול להיות אהבת חייך? כֵּן. האם זה יכול להיות ברומטר הניסיון על הפלנטה הזו? מי יודע? אבל היא עדיין שוכנת בליבי.
מהם חלק מהשיעורים שסוזי העבירה לי? רק כדי להיות מי שאני. שבמערכות היחסים האנושיות שלי, אני לא צריך לצפות לכלום, רק להתחבר לחוויה הפנימית של מיהו אדם ולתקשר עם אותו חלק של האדם. כשהייתי עם סוזי בר, לא ניסיתי להיות מישהו אחר, כי אם הייתי, הייתי נפגע. אם אי פעם הייתי משלה את עצמי, היא הייתה עושה משהו כדי לעורר אותי. הזאב יעשה משהו כדי להעיר אותי.
בשבוע שעבר התעוררתי. היא הייתה בחלום שלי. דיברתי איתה בחלומי ודיברתי כל כך חזק שהערתי את עצמי. ממש דיברתי בקול רם. המשכתי לדבר כדי שלא אחמוק מזה, כדי שאוכל לזכור את השיחה. אז עדיין יש לנו שיחות בשינה. [שהייה שקטה]
אני חושב שהיא לימדה אותי איך להיות אמיץ. זה כמו כשאני מלמדת את הצעירות האלה שמגיעות אלינו מבית המעצר לנוער, או את ילדי האומנה ממקלטי החירום, או את בני הנוער בסיכון. להיות אמיץ זה לא להיכנס ולהגיד, "זה מה שאני הולך ללמד." זה תהליך. יש לנו נושא ליום, והתהליך מתחיל בישיבה איתם ועבודה איתם כיחידים, ברמה פנימית, כך שהתוכנית זזה כמו שהיא צריכה לנוע.
זה עבודה עם תהליכים אנושיים, תהליך המודעות וההבנה שיש בילדים האלה. כל העניין הוא להעביר אותם לעבר חוויות טרנספורמציות. אתה צריך להשתמש ביכולות החינוכיות האינטואיטיביות שלך כדי לעשות זאת. אתה לא יכול לעשות זאת אלא אם כן אתה פתוח ופגיע כפי שאתה רוצה שהם יהיו. מה שמייחד את התוכנות האלה הוא שאנחנו הולכים איתן לעומק. שוב, אנחנו לא דוחפים אותם ומדרבנים אותם, אלא מתזמרים חוויות טרנספורמציות שיתרחשו. אנחנו מביאים אותם לתהום, מביאים אותם לעמק, למקום, והם צועדים בו. הם יוצרים את החיבור ועושים זאת בעצמם; אז מתרחשת למידה; אז מתרחשות חוויות טרנספורמציה. אני לא יכול לעשות את זה בשבילם, אבל אני יכול להוביל אותם לזה. הם יכולים לראות אותי קופץ מעבר לגיא, וגם הם יכולים לעשות את זה.
שליחות
וכן, בדקתי את אהבתה של סוזי בר. גם בזמן פטירתה, אחרי 13 שנים, עדיין לא האמנתי. הזזתי את היד שלי, והיא תפסה אותה, משכה אותה לאחור. אז אפילו אז, חשבתי, מערכת היחסים שלנו לא יכולה להיות כל כך חזקה, אוהבת אותי כל כך, היא לא יכולה להיות כל כך מודעת ומודעת לכך שהיא גוססת, היא לא יכולה לרצות להחזיק בי עד נשימתה האחרונה לפני שהיא עוזבת את גופה כי הייתי כל כך חשובה לה. נסוגתי, ואמרתי, "אוי אלוהים," והיא משכה אותי לחיבוק שלה.
היא הייתה מותק. קצת שעיר [סטיב צוחק]. הדוב הגדול הזה עם העיניים הקטנות האלה; היה כל כך קשה לקרוא אותם. הדבר הכי קשה לעשות היה לקרוא את סוזי בר, בהתחלה. ואז הייתי צריך להפסיק לעשות את זה כמו שאני עושה עם החיות האחרות. עם רוב החיות, אתה יכול להסתכל בעיניים שלהם ואתה יכול לדעת מי הם. הייתי צריך להסתכל יותר על הגוף שלה, תנוחת הראש שלה, תנוחת הגוף והתנועה שלה. הייתי צריך לצעוק עליה לפעמים. היו לנו ויכוחים [צוחק]. אבל היא ידעה להיות עדינה כלפי זרים. הייתה לה משימה בחיים האלה. הייתה לה משימה.
ואז שנה וחצי לאחר מכן, היא החלה להראות סימנים של חולה שוב. לקחנו אותה למקום המפואר הזה של סוסים, שבו יש להם מכונת רנטגן ענקית לסוסים ללכת בה. הזדמנו לה להתיישב ולהרים את ידיה למעלה. היא הייתה כוכבת קולנוע, אתה מבין. אז היא ידעה כל מיני דברים. אם הייתי הולך ככה [סטיב משתמש בתנועות ידיים], היא הייתה מתיישבת. אם אני הולך ככה, היא תקום. ככה, והיא הייתה יושבת ומתהפכת. ככה, והיא הייתה מנופפת. היא הייתה ישות מדהימה ויפה.
עשינו חגיגת יום כדור הארץ בביתן הקונקורד. זה היה קהל סולד אאוט. ג'יין גודול, דיוויד ברואר והבאבא רם דאס היו על הבמה עם וואווי גרווי, הצ'יף אורן ליונס, אומות אונונדאגה וכל האנשים האלה. הם ביקשו מאיתנו לבוא עם סוזי בר, הנשר הקירח והזאב. בסוף היה לי את השיר הזה של קאט סטיבנס, השיר על התמזגות עם כל החיים, והשמעתי אותו. סוזי בר קמה לידי, ושנינו נופפנו לקהל.
אנשים בכו. זו הייתה תוכנית יפה, יפה. היא באמת ידעה לשחק קהל. היא אהבה קהל. והיא אהבה עבודת צילום. היא ממש הייתה בורחת מהמתחם ויושבת איפה שהיא הייתה אמורה לשבת כי היא עשתה את זה כל כך הרבה שנים עם כל האורות. היא הייתה יושבת שם ממש מול המצלמות. כל המפיקים היו מסתכלים עליי ואומרים, "איך הדוב הזה ידע לעשות את זה?" אמרתי, "אימון." [סטיב צוחק] היא הייתה כוכבת של Wilderness Family, גריזלי אדמס וכל מיני סרטים שונים.
יש לי זרים שניגשו אליי ואומרים לי שנתתי להם לפגוש את סוזי בר ועדיין יש להם את התמונה. הם מספרים לי כמה היא שינתה את חייהם. רק לאפשר להם להיות קרובים לחיה כזו, לחוות חוויה עם ישות נפלאה כזו שינתה את הדרך שבה הם רואים את החיים, לנצח.
אז הכנסנו אותה למכשיר הרנטגן הזה ולמדנו שהסרטן שולח גרורות ולא נשאר לה הרבה זמן לחיות. אז ביליתי איתה כל היום, ואחר כך את השבועות והשבועות שלאחר מכן. לבסוף קיבלנו את ההחלטה שהגיע הזמן להרדים אותה, כי היא נראתה כאילו היא סובלת ומתחילה לסבול. אני תמיד שואל את החיה מתי הגיע הזמן. לילה אחד הבת של מישל [מישל היא המטפלת הראשית בבעלי חיים ב-Wildlife Associates], שלדעתי הייתה בת חמש או שש, העירה את מישל באמצע הלילה ואמרה, "סוזי אמרה שלום, אמא. סוזי באה אליי ונפרדה לשלום." ומישל השיבה, "סוזי לא הולכת לשום מקום."
"לא, סוזי נפרדה והיא עוזבת אותנו מחר. היא באה אליי ונפרדה."
ואני חלמתי באותו לילה שסוזי בר גוססת. זה היה כמו החלום שחלמתי עם זאב הערבות. ראיתי איפה זה קרה ואיך זה קרה. למחרת, באנו עם הווטרינר ונתנו לסוזי בר זריקה כדי להרגיע אותה קצת. ושמתי עליה את הרצועה והיא יצאה ונשכבה. לא אמרתי לה לאן ללכת. היא הובילה אותי בדיוק לאותו מקום שהיה לי בחזון הזה. [סטיב בוכה]
בשתי כפותיה היא תפסה את ידי. היא נאחזה בו והסתכלה לי בעיניים ואמרה לי שהגיע הזמן ללכת. ניסיתי למשוך את היד שלי והיא תפסה אותה, בחוזקה, והצמידה אותה אליה. ואז הרופא נתן לסוזי בר את הזריקה, והיא החזיקה מעמד והסתכלה לי בעיניים עד שעזבה את גופה, ואז עיניה נעצמו. והיא עדיין החזיקה בי אולי עשרים דקות, עד שזה השתחרר. כל כך התחברתי אליה שלא ידעתי איך לשחרר אותה באותו זמן. החלק הזה בי נקרע והלך איתה. לא יכולתי לדבר על זה שנים על גבי שנים. במשך חודשים על חודשים על גבי חודשים, הייתי אדם אחר. מְדוּכָּא. משהו היה חסר; היה שם חור.
ואז אנג'לס אריאן, האנתרופולוגית התרבותית, המחנכת והמייסדת של חינוך ומחקר בין-תרבותיים ביקשה ממני ללמד שיעור עבור תלמידיה הבוגרים על "להיות עם החיות". זו הייתה הפעם הראשונה שיכולתי לדבר על סוזי בר. אם כבר מדברים עליה, במונחים של מורה, ושהיא תלמד דרכי, הפך לחלק מתהליך הריפוי - היכולת להיות, לא סטיב הזקן, אלא הסטיב שהתפתח מהחוויה הזו, כדי שאוכל להמשיך הלאה. החיות היו המוקד העיקרי שלי. כל האהבה שלי, כל האמון שלי, כל ההתמקדות שלי הייתה בבעלי החיים. וההוראה היא הדרך שבה אני מבטא זאת לאנושות.
בהיותי מול הילדים, העברת הידע והמודעות הללו, התודעה והטיפוח, ראיתי שהילדים מבינים יותר.
אם ילדים לא מבינים שחיות הבר הללו הן יצורים חיים ונושמים עם מודעות ותודעה, שונות משלנו, אך דומות במובנים רבים, שאנו חולקים איתם את כדור הארץ, כיצד הם יעזרו זה לזה?
בני אדם מגיעים בשבטים רבים ושונים, בתרבויות רבות ושונות, ואנשים חושבים, "אם אתה לא מדבר או חושב כמוני, אז משהו לא בסדר איתך." זה דבר כל כך בסיסי שאפשר לשנות מלהשיג את ההבנה שהחיות האלה הן קרובי משפחה שלנו, מבחינה גנטית; צמחים הם קרובי משפחה שלנו, מבחינה גנטית.
הוֹרָאָה
ההוראה שלי התמקדה יותר בגישה אינטואיטיבית. אלו תוכניות חינוכיות מעוצבות במיוחד שאנו מביאים לבתי הספר. מה שעושה אותם כל כך שונים הוא שאנו יוצרים מערכות יחסים עם הקהל, והחיבור הזה מאפשר לנו להוביל את התלמידים למסע דרך יחסי הגומלין בכל החיים. לילדים האלה יש חוויה עוצמתית מאוד כשהם מגלים, חוקרים ומרגישים אותה. הוראה היא תהליך של שתיקה ולתת להוויה הפנימית שלך להנחות את חווית ההדרכה. המקום הזה בפנים שמחובר לילדים הוא מה שמודיע בצורה כה יעילה לתהליך הלמידה.
יש את כל המחקרים האלה על איך בעלי חיים חשים את העולם סביבם. זה כמעט כאילו הם עושים בחירות. כל הדברים האלה מתרחשים; הכל חי. והנה אנחנו, באמצע כל מה שחי. אנחנו מסתמכים על כל הדברים האלה שסביבנו, הביוספרה, הגאיה, כל הדברים האלה שמחזקים את המצב.
מה שיוצא דופן בבני אדם הוא שיש לנו את היכולת לקבל את המודעות המודעת הזו לכל מה שקורה, ויש לנו את היכולת להרוס אותה. אז יש את התהום העצומה הזו, בין להיות מודע במודע למה שקורה לבין אי מודע בכלל. כל כך קל ליצור סיפורים בראש שלנו ולקיים כל סוג מוזר של מערכת אמונות. זה כל כך קל למוח הזה לעשות את זה, כי המוח לא מבין. המוח מנסה להבין את העולם בכל דרך שהוא יכול.
אז התמזל מזלי שיש לי מורים כמו סוזי. האם דוב יכול להיות מנטור? כֵּן. האם דוב יכול להיות מורה? כֵּן. האם דוב יכול להיות אהבת חייך? כֵּן. האם זה יכול להיות ברומטר הניסיון על הפלנטה הזו? מי יודע? אבל היא עדיין שוכנת בליבי.
מהם חלק מהשיעורים שסוזי העבירה לי? רק כדי להיות מי שאני. שבמערכות היחסים האנושיות שלי, אני לא צריך לצפות לכלום, רק להתחבר לחוויה הפנימית של מיהו אדם ולתקשר עם אותו חלק של האדם. כשהייתי עם סוזי בר, לא ניסיתי להיות מישהו אחר, כי אם הייתי, הייתי נפגע. אם אי פעם הייתי משלה את עצמי, היא הייתה עושה משהו כדי לעורר אותי. הזאב יעשה משהו כדי להעיר אותי.
בשבוע שעבר התעוררתי. היא הייתה בחלום שלי. דיברתי איתה בחלומי ודיברתי כל כך חזק שהערתי את עצמי. ממש דיברתי בקול רם. המשכתי לדבר כדי שלא אחמוק מזה, כדי שאוכל לזכור את השיחה. אז עדיין יש לנו שיחות בשינה. [שהייה שקטה]
אני חושב שהיא לימדה אותי איך להיות אמיץ. זה כמו כשאני מלמדת את הצעירות האלה שמגיעות אלינו מבית המעצר לנוער, או את ילדי האומנה ממקלטי החירום, או את בני הנוער בסיכון. להיות אמיץ זה לא להיכנס ולהגיד, "זה מה שאני הולך ללמד." זה תהליך. יש לנו נושא ליום, והתהליך מתחיל בישיבה איתם ועבודה איתם כיחידים, ברמה פנימית, כך שהתוכנית זזה כמו שהיא צריכה לנוע.
זה עבודה עם תהליכים אנושיים, תהליך המודעות וההבנה שיש בילדים האלה. כל העניין הוא להעביר אותם לעבר חוויות טרנספורמציות. אתה צריך להשתמש ביכולות החינוכיות האינטואיטיביות שלך כדי לעשות זאת. אתה לא יכול לעשות זאת אלא אם כן אתה פתוח ופגיע כפי שאתה רוצה שהם יהיו. מה שמייחד את התוכנות האלה הוא שאנחנו הולכים איתן לעומק. שוב, אנחנו לא דוחפים אותם ומדרבנים אותם, אלא מתזמרים חוויות טרנספורמציות שיתרחשו. אנחנו מביאים אותם לתהום, מביאים אותם לעמק, למקום, והם צועדים בו. הם יוצרים את החיבור ועושים זאת בעצמם; אז מתרחשת למידה; אז מתרחשות חוויות טרנספורמציה. אני לא יכול לעשות את זה בשבילם, אבל אני יכול להוביל אותם לזה. הם יכולים לראות אותי קופץ מעבר לגיא, וגם הם יכולים לעשות את זה.
שליחות
וכן, בדקתי את אהבתה של סוזי בר. גם בזמן פטירתה, אחרי 13 שנים, עדיין לא האמנתי. הזזתי את היד שלי, והיא תפסה אותה, משכה אותה לאחור. אז אפילו אז, חשבתי, מערכת היחסים שלנו לא יכולה להיות כל כך חזקה, אוהבת אותי כל כך, היא לא יכולה להיות כל כך מודעת ומודעת לכך שהיא גוססת, היא לא יכולה לרצות להחזיק בי עד נשימתה האחרונה לפני שהיא עוזבת את גופה כי הייתי כל כך חשובה לה. נסוגתי, ואמרתי, "אוי אלוהים," והיא משכה אותי לחיבוק שלה.
היא הייתה מותק. קצת שעיר [סטיב צוחק]. הדוב הגדול הזה עם העיניים הקטנות האלה; היה כל כך קשה לקרוא אותם. הדבר הכי קשה לעשות היה לקרוא את סוזי בר, בהתחלה. ואז הייתי צריך להפסיק לעשות את זה כמו שאני עושה עם החיות האחרות. עם רוב החיות, אתה יכול להסתכל בעיניים שלהם ואתה יכול לדעת מי הם. הייתי צריך להסתכל יותר על הגוף שלה, תנוחת הראש שלה, תנוחת הגוף והתנועה שלה. הייתי צריך לצעוק עליה לפעמים. היו לנו ויכוחים [צוחק]. אבל היא ידעה להיות עדינה כלפי זרים. הייתה לה משימה בחיים האלה. הייתה לה משימה.
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION
18 PAST RESPONSES
Thank you for sharing this incredible story. There is no doubt that animals can be the most incredible teachers, mothers, friends, companions and healers. Being true, loving and genuine is certainly the only way to find true connection and healing.
Such a touching narration.........
Such a beautiful story. Thank you <3
Just reading this is so touching...I can not imagine what it will be to experience something so beautiful. Thank you so much for sharing.
Wow. So beautiful it seems unreal, Susie Bear and her relationship with Steve. This brought many wondrous and happy tears. Thank you for sharing a piece of Susie's mission with us. :)
Lovely. Words seem too finite.
Amazing story n experience. Would like to visit being close by.
Thank you Steve for reminding me of all the wonderful experiences I have had with animals in my life. This has helped me understand the power and importance of them all.
I wept deeply throughout this article, may GOD Bless you Steve for sharing the wisdom of your teacher with us.
This story touched my heart. It is wonderful to know there are people like Steve Karlin living among us. I hope he has many "children" to carry on his work.
Thank you to Steve and to Susie Bear for this moment of teaching.
I believe the next step in human evolution is awakening.
What a beautiful story.
I think Susie Bear knew what to do during the ceremony because of telepathic communication with Daweela.
I have chickens free-running in my yard, and I listen to how they communicate with each other and watch how they interact. One hen likes to lay her egg in the foyer instead of in the coop. After laying her egg every day, she comes up the stairs to the door and cackles loudly until I come and thank her for the beautiful egg and tell her what a wonderful chicken she is. Then she goes out happily to join the flock. I talk to the chickens and imagine that maybe they understand me.
steve tells it like it is - there are places not all of us can go and he gives a valuable insight into the world that is possible between animals and humans - however the human has to learn to listen to the animal and listening means listening with the whole body while being still in the mind - and that is very important so that the mind isn't weaving a story - i had a horse that taught me how to listen and i give thanks everyday that she had the patience to teach me -
Aaaand I'm crying.
:-)
Absolutely beautiful, Brought tears to my eyes, as well. Many thanks!
Absolutely BEAUTIFUL. thank you for reminding us about the deep and meaningful relationships we can have with animals (and humans) when we Listen more and when we see their soul/spirit and remember all They have to teach us. Thank you so much Steve for sharing such a touching and impactful important story with Susie Bear; what a GREAT teacher she was and still is. Bless you. HUG HUG HUG from my heart to yours, Kristin
Beautiful - brought tears to my eyes. Thank you.