היה שם בחור בשם קן, שהיה חסר בית בהאף מון ביי, שם אנחנו גרים. הוא גר מתחת לגשר ברחוב הראשי. הוא גר במכונית שלו והוא יצר גילופי עץ. אז כל גילופי העץ שלו היו מסודרים שם מתחת לגשר, והוא היה פשוט מבלה שם במהלך היום.באותו זמן, בדיוק עברתי גירושין ממש כואבים, החיים שלי היו פשוט די לא יציבים. הרגשתי מאוד לא שלווה ואומללה, תהיתי מה אני הולכת לעשות, מה הולך להיות בחיי.
פעם אחת הלכתי ברחוב הראשי עם בני, אדם, שהיה אז בן 12 או 13 בערך. הוא רק התחיל להתעניין בתופים.
הוא אמר, "אבא, אני רוצה להראות לך את אחד ממורי התופים שלי".
אמרתי, "בטח".
אז הוא לקח אותי, מתחת לגשר, איפה שקן נמצא. והוא אמר, "אני לומד תיפוף מקן."
אמרתי, "מה?! אתה לומד תופים מהבחור חסר הבית הזה שגר מתחת לגשר?"
הוא אמר, "כן, בוא למטה ותראה."
לא הייתי מרוצה מכל העניין, אבל ירדתי ופגשתי את קן. ולמדתי את הסיפור שלו.
קן היה מורה בתיכון בעיר הסמוכה רדווד, והחיים הטילו עליו כמה בעיות. הוא איבד את עבודתו, הוא איבד את נישואיו, הוא איבד את ביתו, הוא איבד הכל. לא היה לו כלום.
אבל כשישבתי שם מתחת לגשר עם קן, שמתי לב שהוא היה מאוד רגוע. הוא נראה בסדר. החיים היו פשוט יפים.
שאלתי, "קן, איך זה שאני מרגיש שאני באמת לא מרוצה מהחיים שלי? יש לי כל כך הרבה, ולך אין כלום. מה קורה פה? איך אתה יכול להיות כל כך מרוצה מהחיים שלך?"
קן שלף תוף, והתחיל להכות בו.
הוא אמר, "זהו פעימות הלב שתמיד נוכחות. פעימות הלב שלנו; פעימות הלב של חיינו."
והוא התחיל לנגן על התופים שלו.
ואז אדם - אתם יודעים, בגיל 12 - מתיישב, וגם הוא מתחיל לנגן בתוף. הוא היה נוכח. וכשהוא היה נוכח, זה התבטא עבורו בקצב התוף - זה היה פעימות הלב הבסיסיות.
אז אדם הפך לחלק מקבוצת ילדים שירדו מתחת לגשר בכל יום שלישי בערב וניגנו בתופים יחד עם קן. באותו שלב, הרגשתי בסדר גמור עם זה. גם כל שאר ההורים של הילדים הרגישו בסדר. היינו בטוחים שהילדים בידיים טובות.
אדם וחבריו למדו על יצירת קשר עם פעימת הלב הבסיסית הזו.
קפיצה קדימה של כ-20 שנה.
מה אדם עושה עכשיו? הוא מורה למוזיקה בסן פרנסיסקו. הוא הולך לבתי ספר בכל מיני שכונות. הוא אומר שלפעמים זה מאוד כאוטי, במיוחד בשכונות העניות. חלק מהילדים חסרי בית, או שהם לא בטוחים איפה ההורים שלהם יהיו; יש כל כך הרבה דברים שקורים בחייהם של הילדים האלה. והדרך שבה הוא מלמד ילדים לנגן בתופים היא שהוא נכנס לחדר. ואז, במקום לעמוד מול החדר ולהורות להם - במקום לומר, "הנה מהי מוזיקה. הנה סולם דו. הנה סולם דה." - הוא פשוט יושב בחדר וצופה בילדים רצים מסביב וזורקים דברים אחד על השני ועושים את מה שהם עושים.
אחר כך, הוא מתחיל להכות בתוף.
בסופו של דבר, הילדים מתחילים לנגן בתופים. והם מוצאים את הקצב שמחזיק אותם יחד. כך הוא מתחיל את שיעורי המוזיקה שלו.
הוא סיפר לי על ילדה אחת, שהיא למעשה חסרת בית ולא יודעת איפה אביה ולאמה יש כמה בעיות. אף אחד במשפחה שלהם לא סיים תיכון. היא התחילה לנגן בכינור והיא מאוד מתרגשת. היא רוצה ללכת לקולג' ולהיות מוזיקאית. והוא מעודד אותה.
הנה קן, עדיין מתחת לגשר בהאף מון ביי. הוא לא מתחבר לנרטיב שלו על מה שהחיים עשו לו. הוא פשוט עם פעימות הלב של ההווה.
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION
3 PAST RESPONSES
Beautiful story! Ken, I believe, is closer to Reality than most of us. He is more in tune, most likely, bc he has been stripped of many societal things and perhaps ego as well. He is truly giving of himself, and yet, has “nothing”. He hears the beat of the universe!
Whenever I go to do storytelling in classrooms, at my tipis in Fairytale Town, or elsewhere, I take my drum with me. The drumbeat is invitation to story-time, and coincidentally to refuge from the brokenness and violence of the world. Yes indeed the Universe does have a "rhythm", a "hum" like the didgeridoo (that I also sometimes use). I like to recall writer Eugene Peterson's words for this "hum" or beat of the drum, "unforced rhythms of grace", indeed like breathing slowly, unhurried and aware of our own breath.
The drum quietly calls to the heart and soul of the troubled or distracted. And when I begin to speak or chant, the drum keeps time in a cosmic way. Yes, I am a "Christian"* a follower of the one called Jesus of Nazareth, the Christ of God. And because of that surrendered following I encounter God everywhere; throughout Creation, in books I read and people too, wherever I go. I simply see in Christ the fulfillment of all the truths I encounter elsewhere. There is more good going on than we can see, and in it, in Divine LOVE (God by any name), we are far richer than we know.
*Not to be confused with institutional christianity, nor the human aberrations of "evangelicalism" nor "fundamentalism".
Hoofnote: I always conclude my times with The Two Wolves story of Cherokee and Lakota culture:
My grandfather was teaching me about life. I asked him why there was so much violence and killing in the world? He said, "There is a fight going on inside all of us.
[Hide Full Comment]It is a terrible fight and it is between two wolves. One is evil – he is anger, envy, sorrow, regret, greed, arrogance, self-pity, guilt, resentment, inferiority, lies, false pride, superiority, and ego.” He continued, “The other is good – he is joy, peace, love, hope, serenity, humility, kindness, benevolence, empathy, generosity, truth, compassion, and faith. The same fight is going on inside you – and inside every other person, too.”
I thought about it for a minute and then asked my grandfather, “Which wolf will win?”
Grandfather simply replied, “The one you feed.”
Here's to being in the heartbeat of the present. thank you for the reminder!