"אתה בליבנו כשאנחנו נוסעים בקרבתו. מסע בטוח. עכשיו העבודה שלך הושלמה." זה עזר מאוד לחלק מהאנשים.
עובד: קלאודיה, אני יודעת שאתה חבר במקהלת סף ותיקה ואני תוהה אם תרצה לחלוק רגעים מיוחדים שבהם היית ליד המיטה.
קלאודיה גולדברג: ובכן, בעצם נגעת בשניים מהאהובים עלי ביותר. השעה שבה הגיעה והאישה מתה ולא ידענו מה לעשות. הייתה התגלגלות קסומה של "הו, בואו נהיה שם" בזמן שהאירוע המדהים הזה נמשך, שטיפת הגוף. זה היה חדש עבורנו. לא ידענו למה לצפות. וזה היה משמח להפליא עבור כולנו. לא הכרנו את האישה הזו. אבל היינו מחוברים כנשים שעושות את המשימה העתיקה הזו.
הייתה פעם שהתקשרו אליי ברגע האחרון ושאלו אותי אם אני יכול ללכת לבית של חברת מקהלה כי אביה גוסס. אמרתי, בטח. היה לי את הספר שלי ונסעתי לשם. האחים שלה היו שם. זה היה סוג של מתוח. לא הייתה הרבה תחושת נוחות בחדר בכלל. אז פשוט נכנסתי וישבתי קצת. ואחרי זמן מה התחלתי לשיר את אחד השירים. שרתי כמה שירים ויכולתי להרגיש נינוחות מתקרבת לאנשים בחדר. אחת האחיות אמרה, "את יודעת שלאמא יש את ספר הפזמונים הזה." אז הם הוציאו את ספר הפזמונים והם התחילו לשיר מזה. מה שהיה כל כך מיוחד זה שהרגשתי שהייתי הגשר הזה אל הקלות של מה שקורה. והחדר פשוט המשיך להתבהר.
הם שרו מתוך ספר הפזמונים. הם התחילו להיזכר בשירים ישנים. אחת הבנות קיבלה את הגיטרה שלה. עד שיצאתי, האחים דיברו ביניהם. זה היה ממש מדהים, ההבדל מרגע שנכנסתי לראשונה לחדר מלא במתח, אף אחד לא יודע מה לעשות, לקלות האמיתית הזו לדעת שזה הסוף ובכל זאת להיות מסוגל לשמוח בחייו ובשירים שכולם השתתפו בהם. זה היה יפה.
ק"מ: ויש לנו את השמחה הנוספת לגלות ששיר ביחד ליד המיטה הוא אחד ההיבטים הכי מתוקים של מערכת היחסים שלנו ביחד. הקולות שלנו קצת משתלבים בצורה שמרגישה ממש טוב ונשמעת טוב יותר מכל אחד מאיתנו בנפרד.
עובד: זה מקסים. מעניין אם יש משהו שתרצה להוסיף.
קמ: יש משהו שחוזר לפעם שדיברנו לפני שהפעלת את הרשמקול, אני רוצה לתפוס את הציטוט שלך לגבי שוויון במגזין שאתה עושה.
עובד: נכון. אמרתי להרוויח כסף אף פעם לא היה הרעיון. אבל קיוויתי להגיע להפסקה עם הכנסות והוצאות.
קמ: כן. לְאַזֵן. אחד ההיבטים של העבודה הזו, שלדעתי כל כך מאתגרת ומענגת כשהיא עובדת, הוא ההליכה על קו האיזון בין ביטחון בקולות שלנו לבין הענווה של הצעת הקול במתנה, בין שתיקה לשיר, בין חיים למוות, בין חוויה קבוצתית לחוויה אינדיבידואלית יחידנית. יש כל כך הרבה קווי איזון. זה שם בין בלימה שקטה לדחיפה נרגשת. אני מרגיש את זה במנהיגות שלי. אני מרגיש את זה בצמיחת הארגון הזה. השאלה הזו פשוט פעילה לחלוטין כל הזמן. איפה הזרימה? איפה האיזון בין כל ההפכים הנראים הללו? בכל מקום בעבודה הזו אני מחפש את הדינמיקה הזו של איזון.
הנה סיפור אישי של קייט שנלקח מ-www.thresholdchoir.org:
אני רוצה לספר לך את סיפור השירה כשמשפחתה של לורל נפרדה מסבתא קיי. קלסי, חלילה ואני שרנו את "אנחנו הולכים לא לתוך הלילה, אנחנו הולכים אלא לעבר הכוכבים" כשהארון הפשוט שהמשפחה קישטה הוצב בכניסה למשרפה. המשפחה הצטרפה אלינו מיד, קבוצה נהדרת של זמרים חזקים. הם אחזו זה בזה ושרו כשהקופסה עלתה בלהבות. ואז, בחוץ, שרנו "אם לא אהבה, בשביל מה אנחנו כאן?" ואז שרנו "זה כואב לדעת שאנחנו מאבדים אותך, לא רוצים לגרום לך להישאר, אז נחזיק אותך בזמן שאתה עף משם". ממש מעלינו הופיע נץ אדום זנב יפהפה, מרחף, חסר תנועה למעט קצות כנפיה שהחזיקו אותה במקומה.?במשך כדקה, שרנו כשצפינו בה מרחפת מעלינו, כולם קוראים לרוח אמם/סבתא/חברם. ואז הציפור תחבה את כנפיה וצנחה בתלילות מהעין. אחד הילדים הקטנים קרא "סבתא, תחזרי". היא הופיעה מיד שוב ושוב ריחפה, הפעם לזמן ארוך יותר, אולי ארבע דקות בזמן שכולם התפעלו, מחאו כפיים ושרו.
עובד: קלאודיה, אני יודעת שאתה חבר במקהלת סף ותיקה ואני תוהה אם תרצה לחלוק רגעים מיוחדים שבהם היית ליד המיטה.
קלאודיה גולדברג: ובכן, בעצם נגעת בשניים מהאהובים עלי ביותר. השעה שבה הגיעה והאישה מתה ולא ידענו מה לעשות. הייתה התגלגלות קסומה של "הו, בואו נהיה שם" בזמן שהאירוע המדהים הזה נמשך, שטיפת הגוף. זה היה חדש עבורנו. לא ידענו למה לצפות. וזה היה משמח להפליא עבור כולנו. לא הכרנו את האישה הזו. אבל היינו מחוברים כנשים שעושות את המשימה העתיקה הזו.
הייתה פעם שהתקשרו אליי ברגע האחרון ושאלו אותי אם אני יכול ללכת לבית של חברת מקהלה כי אביה גוסס. אמרתי, בטח. היה לי את הספר שלי ונסעתי לשם. האחים שלה היו שם. זה היה סוג של מתוח. לא הייתה הרבה תחושת נוחות בחדר בכלל. אז פשוט נכנסתי וישבתי קצת. ואחרי זמן מה התחלתי לשיר את אחד השירים. שרתי כמה שירים ויכולתי להרגיש נינוחות מתקרבת לאנשים בחדר. אחת האחיות אמרה, "את יודעת שלאמא יש את ספר הפזמונים הזה." אז הם הוציאו את ספר הפזמונים והם התחילו לשיר מזה. מה שהיה כל כך מיוחד זה שהרגשתי שהייתי הגשר הזה אל הקלות של מה שקורה. והחדר פשוט המשיך להתבהר.
הם שרו מתוך ספר הפזמונים. הם התחילו להיזכר בשירים ישנים. אחת הבנות קיבלה את הגיטרה שלה. עד שיצאתי, האחים דיברו ביניהם. זה היה ממש מדהים, ההבדל מרגע שנכנסתי לראשונה לחדר מלא במתח, אף אחד לא יודע מה לעשות, לקלות האמיתית הזו לדעת שזה הסוף ובכל זאת להיות מסוגל לשמוח בחייו ובשירים שכולם השתתפו בהם. זה היה יפה.
ק"מ: ויש לנו את השמחה הנוספת לגלות ששיר ביחד ליד המיטה הוא אחד ההיבטים הכי מתוקים של מערכת היחסים שלנו ביחד. הקולות שלנו קצת משתלבים בצורה שמרגישה ממש טוב ונשמעת טוב יותר מכל אחד מאיתנו בנפרד.
עובד: זה מקסים. מעניין אם יש משהו שתרצה להוסיף.
קמ: יש משהו שחוזר לפעם שדיברנו לפני שהפעלת את הרשמקול, אני רוצה לתפוס את הציטוט שלך לגבי שוויון במגזין שאתה עושה.
עובד: נכון. אמרתי להרוויח כסף אף פעם לא היה הרעיון. אבל קיוויתי להגיע להפסקה עם הכנסות והוצאות.
קמ: כן. לְאַזֵן. אחד ההיבטים של העבודה הזו, שלדעתי כל כך מאתגרת ומענגת כשהיא עובדת, הוא ההליכה על קו האיזון בין ביטחון בקולות שלנו לבין הענווה של הצעת הקול במתנה, בין שתיקה לשיר, בין חיים למוות, בין חוויה קבוצתית לחוויה אינדיבידואלית יחידנית. יש כל כך הרבה קווי איזון. זה שם בין בלימה שקטה לדחיפה נרגשת. אני מרגיש את זה במנהיגות שלי. אני מרגיש את זה בצמיחת הארגון הזה. השאלה הזו פשוט פעילה לחלוטין כל הזמן. איפה הזרימה? איפה האיזון בין כל ההפכים הנראים הללו? בכל מקום בעבודה הזו אני מחפש את הדינמיקה הזו של איזון.
הנה סיפור אישי של קייט שנלקח מ-www.thresholdchoir.org:
אני רוצה לספר לך את סיפור השירה כשמשפחתה של לורל נפרדה מסבתא קיי. קלסי, חלילה ואני שרנו את "אנחנו הולכים לא לתוך הלילה, אנחנו הולכים אלא לעבר הכוכבים" כשהארון הפשוט שהמשפחה קישטה הוצב בכניסה למשרפה. המשפחה הצטרפה אלינו מיד, קבוצה נהדרת של זמרים חזקים. הם אחזו זה בזה ושרו כשהקופסה עלתה בלהבות. ואז, בחוץ, שרנו "אם לא אהבה, בשביל מה אנחנו כאן?" ואז שרנו "זה כואב לדעת שאנחנו מאבדים אותך, לא רוצים לגרום לך להישאר, אז נחזיק אותך בזמן שאתה עף משם". ממש מעלינו הופיע נץ אדום זנב יפהפה, מרחף, חסר תנועה למעט קצות כנפיה שהחזיקו אותה במקומה.?במשך כדקה, שרנו כשצפינו בה מרחפת מעלינו, כולם קוראים לרוח אמם/סבתא/חברם. ואז הציפור תחבה את כנפיה וצנחה בתלילות מהעין. אחד הילדים הקטנים קרא "סבתא, תחזרי". היא הופיעה מיד שוב ושוב ריחפה, הפעם לזמן ארוך יותר, אולי ארבע דקות בזמן שכולם התפעלו, מחאו כפיים ושרו.
***
הצטרפו לשיחת Awakin בשבת הקרובה עם קייט מונגר. פרטים נוספים ופרטי RSVP כאן.
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION
1 PAST RESPONSES
Thank you Kate for your beautiful bedside ministry in song. Thank you Richard for bringing Kate to our awareness.
What stays with me are the moving stories of connection, bridge building, comfort and letting go.
The hawk story touched my heart deeply. Hawks often show up when I'm struggling. Just two days ago one flew above me at our small local park as if to remind me he's still here watching over me & lending perspective.
Thank you again.