[להלן תמליל ערוך קלות מתוך הרצאה של האחות מרילין לייסי ב-29 בספטמבר 2024 למשתתפי אתגר חמלה בין-דתי בן 21 יום.]
אני רוצה לשתף אתכם בקצרה בארבעה רגעים קטנים של חסד.
לעולם לא אשכח את היום שבו אישה צעירה וקטנונה נכנסה למשרד שלי והציגה את עצמה כג'יט. אני מוקסם ממבטאים. כל מי שיש לו מבטא זוכה לתשומת ליבי המיידית כי זה אומר שהאדם הזה מגיע ממקום אחר, תרבות אחרת, שפה אחרת, השקפת עולם אחרת, חוויה אחרת שעדיין אין לי, אבל בהיכרות עם האדם הזה, אני כל כך מועשרת, נכון? אז ג'יט נכנסת למשרד שלי, ומעולם לא פגשתי אותה קודם. היא בשנות השלושים לחייה. היא יושבת ולא מבזבזת זמן. היא אמרה, "אחותי, אני כרגע בהפוגה מסרטן, והייתי רוצה שאישה באפריקה תהיה בהפוגה מעוני קיצוני."
אז היא הפכה למתנדבת. תורמת משמעותית בשנים הנותרות לחייה. ואם אי פעם הייתם חולים קשה, אתם יודעים שסוג כזה של סבל פיזי לעתים קרובות מצמצם את עולמנו לגבולות קווי המתאר של הכאב שלנו. זה מעולם לא קרה בחייה של ברידג'ט. ההפך קרה, ותמיד אראה בה אחת המורות הטובות ביותר שלי.
רגע קטן של חסד #2: בדרום סודן אנו תומכים בבית הספר היסודי היחיד לבנות במדינה, המונה 12 מיליון תושבים. מכיוון שבנות בדרך כלל לא הולכות לבית הספר, אבל אנחנו עובדים קשה כדי להכניס אותן לבית הספר ורובן ללימודים פנימיים כי הן מגיעות מרחוק. יום אחד דיברתי עם אחות בית הספר ששילמנו לה כדי שתהיה בקמפוס. בזמן שדיברתי איתה, ילדה צעירה, כנראה בת שש או שבע, ניגשה ועמדה מחוץ לדלת האחות והאחות שמה לב אליה ואמרה, "אה, דבורה, כנסי. כנסי."
אז היא הפכה למתנדבת. תורמת משמעותית בשנים הנותרות לחייה. ואם אי פעם הייתם חולים קשה, אתם יודעים שסוג כזה של סבל פיזי לעתים קרובות מצמצם את עולמנו לגבולות קווי המתאר של הכאב שלנו. זה מעולם לא קרה בחייה של ברידג'ט. ההפך קרה, ותמיד אראה בה אחת המורות הטובות ביותר שלי.
רגע קטן של חסד #2: בדרום סודן אנו תומכים בבית הספר היסודי היחיד לבנות במדינה, המונה 12 מיליון תושבים. מכיוון שבנות בדרך כלל לא הולכות לבית הספר, אבל אנחנו עובדים קשה כדי להכניס אותן לבית הספר ורובן ללימודים פנימיים כי הן מגיעות מרחוק. יום אחד דיברתי עם אחות בית הספר ששילמנו לה כדי שתהיה בקמפוס. בזמן שדיברתי איתה, ילדה צעירה, כנראה בת שש או שבע, ניגשה ועמדה מחוץ לדלת האחות והאחות שמה לב אליה ואמרה, "אה, דבורה, כנסי. כנסי."
אז דבורה עשתה זאת, אבל היא לא הרימה את מבטה. היא עדיין הסתכלה על הרצפה. ואז האחות שאלה, "את מרגישה חולה היום?"
ודבורה פשוט הנידה בראשה לאט. אז האחות אמרה, "ובכן, את רוצה לשאול אותי שאלות?"
ושוב, דבורה לא הגיבה, אבל דמעות החלו לעלות בעיניה. אז האחות לקחה את דבורה לחיקה וחיבקה אותה בחום רב, מתנדנדת קדימה ואחורה. וצפיתי בזה קורה אחרי רגע בערך, זה לא היה הרבה זמן.
דברה השתחררה מהחיבוק, קמה הכי גבוה שיכלה, הודתה לאחות ויצאה החוצה. ואני עמדתי בחוץ וצפיתי בזה דרך הדלת והיא, אני הסתכלתי עליה ותהיתי מה קרה. והיא אמרה לי, אני מתגעגעת לאמא שלי. יש ימים, אחות עוזרת לי לבכות.
אמה של דבורה נפטרה בשנה הקודמת והיא הייתה תלמידת גבול בבית הספר. דמיינו את נוכחותה של האחות הזאת. כלומר, שמנו את האחות הזאת שם כדי לעזור לילדים שהיו חולים. אבל הרגע היפה הזה של ריפוי קרה. אני לעולם לא אשכח אותו.
דברה השתחררה מהחיבוק, קמה הכי גבוה שיכלה, הודתה לאחות ויצאה החוצה. ואני עמדתי בחוץ וצפיתי בזה דרך הדלת והיא, אני הסתכלתי עליה ותהיתי מה קרה. והיא אמרה לי, אני מתגעגעת לאמא שלי. יש ימים, אחות עוזרת לי לבכות.
אמה של דבורה נפטרה בשנה הקודמת והיא הייתה תלמידת גבול בבית הספר. דמיינו את נוכחותה של האחות הזאת. כלומר, שמנו את האחות הזאת שם כדי לעזור לילדים שהיו חולים. אבל הרגע היפה הזה של ריפוי קרה. אני לעולם לא אשכח אותו.
רגע שלישי קטן של חסד: כפי שאתם יודעים מהסרט שראינו זה עתה, אנחנו עובדים בהרי האיטי, [שם זה] כפרי מאוד, [עם] הרים תלולים מאוד, נקיקים עמוקים ונהרות שצריך לחצות. ויש לנו כ-120 בנות במלגות כרגע, כמה מהן לומדות עכשיו בבית ספר לרפואה. ואתם יודעים שהאיטי נמצאת עכשיו בספירלת מוות. זה מקום מאוד קשה לעבוד בו.
מתוך 120 הבנות הללו (רובן עדיין בתיכון), אחת מהן נכנסה להריון, והיא הייתה כל כך נסערת בגלל זה. איש לא ידע שהיא בהריון. היא ניסתה לעשות הפלה ודיממה למוות. כשחבריה לכיתה גילו על כך, הן החליטו שהן רוצות ללכת להלוויה והמשפחה, האם, היא רק אמא. הן גרו במרחק של כארבע שעות נסיעה. התלמידות מגיעות מאזורים הרריים והן מגיעות לעיר, שהיא המקום היחיד שבו יש בתי ספר תיכוניים.
אז אי אפשר אפילו לקחת רכב כדי לנסוע לכפרים הנידחים האלה כי ההרים תלולים מדי. אז בערך 30 בנות אמרו, אני רוצה לקחת יום חופש מבית הספר וללכת לזה. חברות, חלקן הכירו אותה, חלקן לא, אבל היא הייתה תלמידה אחרת. הן רוצות ללכת להלוויה. אז שכרנו כמה אופנועים.
אפשר לשים ילדה על אופנוע, והיא יכולה לנסוע בערך שעתיים ראשונות. אחרי זה, זה תלול מדי. אז הן היו צריכות ללכת ברגל את שעתיים האחרונות. אז ארבע שעות של תחבורה ציבורית כדי להיות בהלוויה הזאת והן היו במדים. מדי בית הספר שלהן. כל קבוצת הבנות הזו הולכת מעל הגיא אל תוך הכפר הקטן שבו גרה אמא.
כלומר, זה היה כמו שהגיעו חיל הפרשים, את יודעת; זה לגמרי לא צפוי. אין קליטה סלולרית בהרים האלה. אז היא לא ידעה שזה הולך לקרות. ו-30 הבנות האלה נכנסות שרות, ואת יודעת, הן עוזרות להתכונן והן שם לכל ההלוויה. האם פנתה לאיש הצוות, למנהלת המדינה שלנו, ובכתה ואמרה, בתי, לבת שלי היו אנשים.
היא הייתה כל כך המומה מההתפרצות הזו, מהפגנת החמלה הבלתי צפויה הזו - שהגיעה פשוטו כמשמעו מעל ההרים - לעמוד שם ולהיות עם האם האבלה הזו.
הרגע הקטן הבא שישנה את החיים (וכל אלה לא דברים שהתכוונו לעשות ב-Mercy Beyond Borders. אלה הם כמו הטוב שבבסיס האנשים שאנחנו עובדים איתם כשהם יוצאים מהארון, נכון?): האחרון הוא רגע קטן, אבל זה היה רגע שישנה חיים לחלוטין. אחד הדברים הראשונים שעשינו בדרום סודן היה להתחיל שיעורי אוריינות לנשים גם בהאיטי, בכפרים נידחים מאוד לנשים, לא רק שמעולם לא היו בבית ספר, אלא שמעולם לא ראו אפילו בית ספר, אתם יודעים, פשוט מאוד, מאוד מרוחקים.
והם רצו ללמוד חשבון כדי שלא ירומו בשוק. והם רצו ללמוד את האלף-בית של שפתם. אז שכרנו מורה לכיתה א'. כל אחר צהריים בארבע אחר הצהריים שתבוא לשעה עם לוח נייד וגיר, תשעין אותו על עץ ומעגל של נשים מהכפר שהיו מעוניינות ללמוד הייתה מגיעה.
אז בסודן -- כרקע קטן בסודן, ישנם אנשים רבים עם צרעת, ואנשים הסובלים ממחלות אחרות, מכיוון שסודן הייתה במלחמת אזרחים בת 27 שנים. לא היה בה שום שירותי בריאות במדינה. אז צרעת ניתנת לטיפול רב, ניתנת לשליטה רב אם מקבלים את התרופות הנכונות, אבל היא פשוט לא קרתה במהלך חייהם.
אז אתם רואים את הקבוצות האלה של מצורעים שתמיד נמצאות במרחק, הן אף פעם לא מקיימות אינטראקציה עם אנשים רגילים ונורמליים. הייתה פעם מצורעת שצעדה בשביל והיא ראתה את קבוצת הנשים הזאת. והיא לא העזה להתקרב אליהן, אבל היא צפתה בהן מרחוק וראתה שהן מקיימות אינטראקציה, הן נהנות.
הם דיברו עם המורה, הם עלו והשתמשו בלוח הגיר, והיא הייתה מסוקרנת. אז היא חזרה למחרת וצפתה שוב מרחוק, ואמרה, "קינאתי בטירוף." היא הודתה בכך. היא סיפרה לי אחר כך, היא אמרה, "את יודעת, אני כועסת. תמיד הייתי אישה כועסת. חשבתי על עצמי כרוב רקוב."
לא היו לה קצות על אף אחת מהאצבעות או הרגליים שלה. חלק מאפה נעלם. היא לא הייתה יפה, אבל היא אמרה, "אפילו הפכתי לגנבת כדי להשיג אוכל. אם ראיתי סיר של אוכל מבושל, אורז או משהו, הייתי ניגשת ודוחפת את האצבע שלי לתוכו. בידיעה זאת, כי אני מצורעת ונגעתי באוכל, הם היו זורקים אותו החוצה כדי שאני אביא אותו."
כך שרדתי. אז היא הייתה מאוד מבודדת חברתית, מאוד כועסת על זה; פשוט חיים נוראיים. הבידוד. אז ביום השלישי, היא באה לצפות בקבוצת נשים שנראה שהן מכירות אחת את השנייה ושייכות לחיי קומונה שמעולם לא הכירה. וכשהיא צפתה ביום השלישי, אחת הנשים מהקבוצה קראה לה ואמרה, בואי לכאן.
סיימנו את השיעור. בואי לשתות איתנו כוס תה. בואי לשתות כוס תה. ואישה זו אמרה לי שזו הפעם הראשונה בחייה שהיא הוזמנה להיכנס על ידי אנשים רגילים. והיא, כשסיפרה לי את הסיפור הזה, אמרה, את יודעת, אחותי, גם אם את לא אף אחד כאן, את מישהי בשבילי. זו הסיבה ש"רחמים מעבר לגבולות" קיים. כך אנשים חולקים את הטוב והחמלה כשאתה פשוט פותח דלת או נותן הזדמנות. אז אני מתכוון, מג'יט שאמר, "אני בפנים, אני במיתון מסרטן. אני רוצה שמישהו אחר יהיה במיתון מעוני קיצוני... לאחות שעזרה לילדה הקטנה הזו לבכות - שנוכל לעזור אחת לשנייה להיות שקופות ולהרגיש את הרגשות שלהן ולקבל אותן. לבנות שנסעו הלוך ושוב של שמונה שעות כדי לעזור למישהי שהרגישה לבד באופן טרגי, לאמא הזו לאישה המצורעת הזו שהוזמנה להיכנס; למרות שהנשים חששו מצרעת, הן לקחו את הסיכון הזה.
מבחינת שירה בין-דתית, אני אוהב שירה סופית, ואחת השורות היא, "תן לעצמך להימשך למה שאתה אוהב. יש אלפי דרכים לכרוע ברך ולנשק את האדמה", ולכל אחד מאיתנו יש את הדרך שלו לעשות זאת. תודה.
אז אי אפשר אפילו לקחת רכב כדי לנסוע לכפרים הנידחים האלה כי ההרים תלולים מדי. אז בערך 30 בנות אמרו, אני רוצה לקחת יום חופש מבית הספר וללכת לזה. חברות, חלקן הכירו אותה, חלקן לא, אבל היא הייתה תלמידה אחרת. הן רוצות ללכת להלוויה. אז שכרנו כמה אופנועים.
אפשר לשים ילדה על אופנוע, והיא יכולה לנסוע בערך שעתיים ראשונות. אחרי זה, זה תלול מדי. אז הן היו צריכות ללכת ברגל את שעתיים האחרונות. אז ארבע שעות של תחבורה ציבורית כדי להיות בהלוויה הזאת והן היו במדים. מדי בית הספר שלהן. כל קבוצת הבנות הזו הולכת מעל הגיא אל תוך הכפר הקטן שבו גרה אמא.
כלומר, זה היה כמו שהגיעו חיל הפרשים, את יודעת; זה לגמרי לא צפוי. אין קליטה סלולרית בהרים האלה. אז היא לא ידעה שזה הולך לקרות. ו-30 הבנות האלה נכנסות שרות, ואת יודעת, הן עוזרות להתכונן והן שם לכל ההלוויה. האם פנתה לאיש הצוות, למנהלת המדינה שלנו, ובכתה ואמרה, בתי, לבת שלי היו אנשים.
היא הייתה כל כך המומה מההתפרצות הזו, מהפגנת החמלה הבלתי צפויה הזו - שהגיעה פשוטו כמשמעו מעל ההרים - לעמוד שם ולהיות עם האם האבלה הזו.
הרגע הקטן הבא שישנה את החיים (וכל אלה לא דברים שהתכוונו לעשות ב-Mercy Beyond Borders. אלה הם כמו הטוב שבבסיס האנשים שאנחנו עובדים איתם כשהם יוצאים מהארון, נכון?): האחרון הוא רגע קטן, אבל זה היה רגע שישנה חיים לחלוטין. אחד הדברים הראשונים שעשינו בדרום סודן היה להתחיל שיעורי אוריינות לנשים גם בהאיטי, בכפרים נידחים מאוד לנשים, לא רק שמעולם לא היו בבית ספר, אלא שמעולם לא ראו אפילו בית ספר, אתם יודעים, פשוט מאוד, מאוד מרוחקים.
והם רצו ללמוד חשבון כדי שלא ירומו בשוק. והם רצו ללמוד את האלף-בית של שפתם. אז שכרנו מורה לכיתה א'. כל אחר צהריים בארבע אחר הצהריים שתבוא לשעה עם לוח נייד וגיר, תשעין אותו על עץ ומעגל של נשים מהכפר שהיו מעוניינות ללמוד הייתה מגיעה.
אז בסודן -- כרקע קטן בסודן, ישנם אנשים רבים עם צרעת, ואנשים הסובלים ממחלות אחרות, מכיוון שסודן הייתה במלחמת אזרחים בת 27 שנים. לא היה בה שום שירותי בריאות במדינה. אז צרעת ניתנת לטיפול רב, ניתנת לשליטה רב אם מקבלים את התרופות הנכונות, אבל היא פשוט לא קרתה במהלך חייהם.
אז אתם רואים את הקבוצות האלה של מצורעים שתמיד נמצאות במרחק, הן אף פעם לא מקיימות אינטראקציה עם אנשים רגילים ונורמליים. הייתה פעם מצורעת שצעדה בשביל והיא ראתה את קבוצת הנשים הזאת. והיא לא העזה להתקרב אליהן, אבל היא צפתה בהן מרחוק וראתה שהן מקיימות אינטראקציה, הן נהנות.
הם דיברו עם המורה, הם עלו והשתמשו בלוח הגיר, והיא הייתה מסוקרנת. אז היא חזרה למחרת וצפתה שוב מרחוק, ואמרה, "קינאתי בטירוף." היא הודתה בכך. היא סיפרה לי אחר כך, היא אמרה, "את יודעת, אני כועסת. תמיד הייתי אישה כועסת. חשבתי על עצמי כרוב רקוב."
לא היו לה קצות על אף אחת מהאצבעות או הרגליים שלה. חלק מאפה נעלם. היא לא הייתה יפה, אבל היא אמרה, "אפילו הפכתי לגנבת כדי להשיג אוכל. אם ראיתי סיר של אוכל מבושל, אורז או משהו, הייתי ניגשת ודוחפת את האצבע שלי לתוכו. בידיעה זאת, כי אני מצורעת ונגעתי באוכל, הם היו זורקים אותו החוצה כדי שאני אביא אותו."
כך שרדתי. אז היא הייתה מאוד מבודדת חברתית, מאוד כועסת על זה; פשוט חיים נוראיים. הבידוד. אז ביום השלישי, היא באה לצפות בקבוצת נשים שנראה שהן מכירות אחת את השנייה ושייכות לחיי קומונה שמעולם לא הכירה. וכשהיא צפתה ביום השלישי, אחת הנשים מהקבוצה קראה לה ואמרה, בואי לכאן.
סיימנו את השיעור. בואי לשתות איתנו כוס תה. בואי לשתות כוס תה. ואישה זו אמרה לי שזו הפעם הראשונה בחייה שהיא הוזמנה להיכנס על ידי אנשים רגילים. והיא, כשסיפרה לי את הסיפור הזה, אמרה, את יודעת, אחותי, גם אם את לא אף אחד כאן, את מישהי בשבילי. זו הסיבה ש"רחמים מעבר לגבולות" קיים. כך אנשים חולקים את הטוב והחמלה כשאתה פשוט פותח דלת או נותן הזדמנות. אז אני מתכוון, מג'יט שאמר, "אני בפנים, אני במיתון מסרטן. אני רוצה שמישהו אחר יהיה במיתון מעוני קיצוני... לאחות שעזרה לילדה הקטנה הזו לבכות - שנוכל לעזור אחת לשנייה להיות שקופות ולהרגיש את הרגשות שלהן ולקבל אותן. לבנות שנסעו הלוך ושוב של שמונה שעות כדי לעזור למישהי שהרגישה לבד באופן טרגי, לאמא הזו לאישה המצורעת הזו שהוזמנה להיכנס; למרות שהנשים חששו מצרעת, הן לקחו את הסיכון הזה.
מבחינת שירה בין-דתית, אני אוהב שירה סופית, ואחת השורות היא, "תן לעצמך להימשך למה שאתה אוהב. יש אלפי דרכים לכרוע ברך ולנשק את האדמה", ולכל אחד מאיתנו יש את הדרך שלו לעשות זאת. תודה.
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION
9 PAST RESPONSES
Many of us have been blessed in different ways that we do not even consider as anything special. We have roofs over our head we call home. We eat regularly at least three times a day. Everyday. We have more than enough clothes to wear. We have clean drinking water directly from the tap. Even hot water for bathing or taking a shower. The list goes on…
All we have to do is invite a stranger for a cup of tea. This small gesture of kindness is also a way of paying forward. It is a manner of expressing our gratitude for the blessings we have been taking for granted.
Thank you Sister Marilyn, for showing us how tiny acts of kindness are true reflections of mercy that could inspire others to help make our world more humane.
Godspeed and shalom🙏