בזמן שהכנתי טאקו ערב אחד לפני מספר שנים, שמעתי את דפיקות הבהונות של הפעוט של הבן שלי מתרוצצות לעברי, יחד עם צחקוק לבבי ושובב. אני זוכר שחשבתי, "מעניין מה כל כך מצחיק... הוא היה כל כך שקט, שיחק לבד." פעוט שקט? משחק לבד? ל-30 דקות? הייתי צריך לדעת יותר טוב: טעות טירון.
הסתובבתי לברך את ילדי אז בן 16 חודשים והזדעזעתי לראות גרסה דביקה, נוטפת וברונזה שלו מועדת לעברי - יד שמנמנה אחת מושטת אליי, והשנייה מושיטה אליי צנצנת ריקה של 16 אונקיות של מולסה שהוא הוציא בחמש אצבעות מהמזווה בזמן שבישלתי.
אספתי אותו בזריזות ועינינו הפקוחות באותה מידה נפגשו זו בזו - עיניו המתוארות במולסה. קראתי, "מה עשית?" ואז פרץ בצחוק; הבטן צחקה בתגובה. הנחתי אותו וכיסיתי את הבשר הטחון. אפילו הטירון הזה ידע שיעבור זמן עד שנאכל.
חשבתי שאני אכעס. במקום זאת, הייתי מסוחרר למראה הנטישה הפזיזה שלו. חשבתי שאתרעם על הניקוי. במקום זאת, התרשמתי מהטווח הרחוק של עבודתו.
יד ביד דביקה עקבנו אחר עקבותיו אל הסלון. בזמן שהייתי עסוק בהשחמת בשר הבקר, הוא היה עסוק בהשחמה - במולסה - את הספה, כספת האהבה, שולחן הקפה, עמדת התקשורת, השלט הרחוק, הטלפון הנייד שלי, הרצפה והקירות. והוא השחים את עצמו, כמובן - מנצל את ההזדמנות הפז שלו בצורה הטובה ביותר. האם עבדת עם מולסה לאחרונה? הוא דומה לשמן מנוע בצמיגות ובצבע שלו. למרבה המזל, זה מריח טוב יותר - חריף, אבל טוב יותר. הוא יצר בלגן יסודי.
הייתי מוכן לפרוץ בזיעה קרה. אחרי הכל, לפני ילדים, השתייכתי ל"מועדון המכוניות הנקיות" בשטיפת המכוניות המקומית שלנו. מצאתי הלכלוך מטריד, חסר כבוד וממש מטומטם. אבל בזמן שלקח לפעוט שלי לצבוע את הסלון שלנו - ואת עצמו - במולסה, התחממתי לבלגן. 
חשבתי שאני אכעס. במקום זאת, הייתי מסוחרר למראה הנטישה הפזיזה שלו. חשבתי שאתרעם על הניקוי. במקום זאת, התרשמתי מהטווח הרחוק של עבודתו. והמולסה היא, אחרי הכל, מסיס במים; לא עניין גדול. הדבר היחיד שכעסתי עליו, בדיעבד — לא עצרתי כדי לצלם תמונה או שתיים.
רק לפני כמה חודשים, מצאתי ספר נהדר עבור הבנים שלי: "אופס היפה" מאת בארני זלצברג. בני עכשיו בן 5 ואחיו בן ה-3 מתענגים על שיעורי הספר: "כתם וכתם יכולים לגרום לקסם להופיע;" "טפטוף קטן של צבע נותן לדמיון שלך להשתולל." המחבר ממסגר מחדש בלאגנים ו"טעויות" לא כתאונות רעות או אירועים מצערים, אלא כדברים שקורים לאורך הדרך, כרגעים חיוניים לאבולוציה של הרעיונות שלנו ושל עצמנו. בלגן הם הזדמנויות לביטוי יצירתי, לעונג ולגילוי, ולהנאה ולחגיגה. בלאגנים הם אמיתיים. הם איך שאנחנו חיים. והם יכולים להיות יפים.
מולסה-שער התנקה יפה (בעזרת כ-10 שפיכות רטובות), וכך גם הבן שלי אחרי אמבטיה ארוכה. כיום, הבנים שלי מפרקים את אותן ספות כדי ליצור מבצרים, מגרשי משחקים ומערות. הם עוזרים לי לאפות, ואנחנו מקבלים קמח בכל מקום. על המיטה שנהגתי להכין מדי יום (עם פינות בית חולים!), אני צונחת לתוך כדור פלומתי של מצעים מקומטים ומקומטים לשנת צהריים עם בני הצעיר.
בזמן שהוא נמנם בשבוע שעבר, למדתי את כפות הרגליים שלו, שעדיין כל כך קטנות. אֲנִי .jpg)
תהה לאן ילכו הרגליים האלה, מה הן יעשו. אני מקווה שהם יצעדו לראש חורבות המאיה, יבעטו בשער ניצחון או שניים וירגישו את החום של קאנו אלומיניום בעודם מרחפים במורד נחל כפרי בתולי. אני מתאר לעצמי שהם יזיעו בזמן שהוא ימתין בדלת הכניסה של בית ההורים של הדייט הראשון שלו. אני אפילו מקווה שאחד מהם יקבל רסיס מקיפוד ים מול חופי עיירה קטנטנה בצפון איטליה, ואני מקווה שאדם קשיש מקומי ייעץ, באנגלית שבורה ובפנטומימה, שישין על הפצע שלו - מסית צחוק, משכך כאבים אמיתי מאוד. כן, אני מעדיף להשקיע את זמני בהתעסקות עם הרעיונות היפים האלה מאשר לנקות מה שנקרא בלגן.
אמנם, אני עדיין מבקר ב"מועדון המכוניות הנקיות" - אבל רק פעם בשנה בערך. העובדים מתכווצים כשהם מקלפים בכוח את מושבי המכונית של הבנים שלי מריפודי העור, דביקים לנצח מאינספור קופסאות המיצים הנוטפות שהבנים שלי שואפים בדרך הביתה מאינספור הרפתקאותינו ברחבי העיר. על פני הפצפוץ הם צועקים, "לא נכנסת כבר זמן מה, הא?" לא, בטח שלא. היינו עסוקים. עושים בלגנים יפים.
COMMUNITY REFLECTIONS
SHARE YOUR REFLECTION
4 PAST RESPONSES
Messes are part of exploration. This charming post reminded me of a hysterical piece I read the other day, about a little boy so adventurous that chairs had to be tied down. His mum described him as seeing the world thru an awe-shaped lens. Here it is: http://lauragraceweldon.com... Makes me glad my own two little ones are quite a bit calmer!
Love the attitude
Your story makes me smile and wish I had my little boys again, so they could make these messes, for me to clean. They have grown up and raised their children, who have also grown up and left home to have their own children.
Like you, I do remember a day one of mine got into the pantry, when I thought he was napping, what a mess he made, chocolate syrup all over him and his hair, smeared all over the floor, he had dumped a boxed cake mix on top of everything and he removed the labels from most of the can food, too. I laughed at his appearance and cleaned him up first, then everything else. Interesting meals for a while though not knowing what was in the cans before opening them.
Thank you for bringing back a precious memory to me, by telling one of yours. This will be a golden memory for you some day, to look back on and hold close to your heart.
God's blessings to you.
Lovely, thanks a lot .........Nick