לתת לאהבה להיכנס

לפני שנתיים וחצי סבתי אושפזה בבית אבות שם תחיה את שארית חייה. יש לה דמנציה ולכן יכולת הזיכרון שלה נפגעה. איכשהו, היא זוכרת את טוב ליבה. היא המורה הקבועה שלי. אחד הדברים שאנחנו אוהבים לעשות הוא ללכת במסדרונות בבית האבות ולומר שלום לדיירים האחרים. אנחנו עוצרים, אומרים שלום ומחכים לתשובה. אנחנו כמעט ולא מקבלים תגובה מילולית. סבתי מרימה את פניה קרוב מאוד זה לזה כדי שהיא והשכן יסתכלו עין בעין ואז היא תגיד שלום שוב תוך כדי שהיא לוחצת את ידם. היא כבר לא מבינה שרוב הדיירים כבר לא מדברים. ובכל זאת, נוצר איזשהו קשר. ולמעשה אין זיכרון של המפגשים האלה, אבל בפעם הבאה שאנחנו עוברים ליד זה יש איזשהו זיהוי, בין אם זה ניצוץ עיניים או הושטת יד שקטה. זה יפה גם אם אני אולי העדה היחידה שמבינה שהקשר מגיע מזמן קודם. קהילה נוצרת על ידי הרגעים האלה, הקשרים השקטים האלה, נגיעות היד האלה. כשאני הולכת לבית האבות, זה כמו ללכת לכפר. אני לא מכיר את ההיסטוריה של האנשים אבל יש לי תחושה של נשמתם עכשיו ואני מתחיל לדאוג להם. בהקשר הזה, אני רוצה לשתף סיפור על התקופה שלי עם סבתי וכמה מהמבוגרים האלה שאני במובן מסוים חושב עליהם כקרובי משפחה שלי. אז...

שתי כבאיות ואמבולנס עמדו מול בית האבות כשעצרתי. חזי התכווץ. המציאות כאן היא שאנשים לא בהכרח מחלימים - הם באים לכאן כדי למות. ובכל זאת, אחרי כמעט 6 חודשים של ביקור, באתי לטפל בדיירים. זה תמיד מעציב אותי כשמישהו נפטר. בפנים, כמעט ציפיתי שתהיה שטף של כבאים או פרמדיקים שצועקים "קוד כחול" או "פנו את הדרך!" אבל זה רק בטלוויזיה.

כאן, הכל עסקים כרגיל - הכל ביום עבודה.

בהמשך המסדרון, מר לה ישב על הספה, רגלו האחת בכיסא הגלגלים. יש לו ימים טובים וימים פחות טובים, היום היה עצוב. ישבתי איתו בזמן שהוא דיבר איתי בווייטנאמית עם דמעות בעיניו; החזקתי בידו והנהנתי כאילו הבנתי.

מאוחר יותר, גברת אוונס התעוררה כשנכנסתי לחדר והושיטתי יד אליי כמו שהיא תמיד עושה עכשיו. דיברתי איתה על הקור וצחקתי על כך שהחורף בוודאות כאן לפני שהלכתי לסבתי שעבדה במרץ על חידת חיפוש מילים. מסתבר שהיא די טובה במציאת המילים; זוהי הפעילות היחידה שמונעת ממנה לשוטט אבודה. אני מברכת אותה בחיוך גדול ובשלום - היא עונה באותו אופן ומוסיפה, "איפה היית? הרבה זמן לא התראינו! שבי, שבי!" זה חלק מהטקס שלנו. לאחר מכן אנחנו מטיילים במסדרונות שם היא מתלוננת לכל האחיות, "היא מכריחה אותי... ללכת!" כולנו צוחקים, כולל היא.

לאחר מכן, זמן מקלחת - עוד משהו שהיא תתלונן עליו קלות בהתחלה אבל תמיד אסירת תודה עליו במהלך ואחרי. אנחנו מבלים את זמן המקלחת בלהירטב (אני יחפה אבל לבושה לגמרי) וצחוק תוך כדי כביסה וייבוש. זה זמן מתוק, שלעולם לא אשכח. לפני שאני משכיבה אותה לישון, היא מחבקת אותי חזק ומודה לי על העזרה. אני אומרת לילה טוב וחלומות מתוקים לה ולגברת אוונס שעכשיו מוסיפה, "תיזהרי!" עם נפנוף קטן וחיוך.

כשאני מתקרב ללובי הקדמי, אני רואה את מר יעקב בפתח – הוא ניסה לברוח (לגבר בן 90 ומשהו עם רגל שבורה המרותק לכיסא גלגלים, הוא די נייד). עכשיו, הוא נאחז בדלת ומסרב לשחרר. 3 אחיות מנסות לגרום לו להיכנס פנימה.

מחר כל זה יישכח. לפחות, על ידי רוב האנשים שחיים כאן. עבור שאר הזוכרים, לא משנה, זה יהיה יום חדש גם עבורנו.

עדכון משנתיים מאוחר יותר: למר לה יש עכשיו חברה - אישה מתוקה שגם היא גרה במתקן ודוברת רק קוריאנית (הוא מדבר רק וייטנאמית). היא לא הולכת אז הוא דוחף אותה לכיסא הגלגלים שלה מכיסא הגלגלים שלו עם רגל אחת. בארוחות, הם יושבים יחד והוא חולק איתה את המפיות שלו (הוא היה חסר בית פעם אז הוא אוגר מפיות - זה קשור איכשהו). כשהם רחוקים, הוא יותר מבולבל והיא קוראת שוב ושוב "הזקן" בשפתה (אחרי שגיליתי מה היא אומרת ולפני שידעתי על החברות ביניהם, גלגלתי אותה אל הזקן שחשבתי שהיא מתכוונת אליו (יש כמה לבחור מהם חחח), היא נראתה נסערת ועיקמה את אפה אבל כשלקחתי אותה לראות את מר לה הם הפכו מלאי חיים כאילו באמצע שיחה) - כשהם ביחד, הם מאושרים - אהבה היא דבר יפה, ולא כל כך מסובכת באמת.