טיול חורף: קטע

טוהר הטבע הנפלא בעונה זו הוא עובדה נעימה ביותר. כל גדם רקוב, אבן ומעקה מכוסי טחב, ועלי הסתיו המתים, מוסתרים תחת מפית נקייה של שלג. בשדות החשופים וביערות המצלצלים, ראו איזו סגולה שורדת. במקומות הקרים והקודרים ביותר, הצדקה החמה ביותר עדיין שומרות על אחיזה. רוח קרה וחודרת מגרשת כל הדבקה, ושום דבר לא יכול לעמוד בפניה מלבד מה שיש בו סגולה; ובהתאם, כל מה שאנו פוגשים במקומות קרים וקודרים, כמו פסגות הרים, אנו מכבדים סוג של תמימות איתנה, קשיחות פוריטנית. כל הדברים מלבדם נראים כאילו נקראים למקלט, ומה שנשאר בחוץ חייב להיות חלק מהמסגרת המקורית של היקום, ובעל גבורה כמו אלוהים עצמו. זה מרענן לנשום את האוויר הנקי. עדינותה וטהרתה הרבה יותר נראים לעין, ונשמח להישאר בחוץ זמן רב ועד מאוחר, כדי שהרוחות יאנשמו גם דרכנו, כמו דרך העצים ערומי העלים, ויכשירו אותנו לחורף: - כאילו קיווינו כך לשאול איזו סגולה טהורה ואיתנה, שתנחה אותנו בכל עונות השנה.

יש אש תת-קרקעית רדומה בטבע שלעולם לא כבה, ושום קור לא יכול לקרר אותה. לבסוף היא ממיסה את השלג הגדול, ובינואר או יולי נקברת רק תחת כיסוי עבה או דק יותר. ביום הקר ביותר היא זורמת לאנשהו, והשלג נמס סביב כל עץ. שדה שיפון החורף הזה, שנבט בסוף הסתיו, וכעת ממיסה במהירות את השלג, הוא המקום שבו האש מכוסה דק מאוד. אנו חשים מחוממים ממנו. בחורף, חום מייצג כל סגולה, ואנו פונים במחשבותינו לנחל זורם, שאבניו החשופות נוצצות בשמש, ולמעיינות חמים ביערות, בהתלהבות רבה כמו ארנבות ואדום החזה. האדים העולים מביצות ובריכות, יקרים וביתיים כמו אלו של הקומקום שלנו. איזו אש תוכל אי פעם להשתוות לאור השמש של יום חורף, כאשר עכברי האחו יוצאים לצדדי הקירות, והצ'יקדי מצפצף במעורפל היער? החום מגיע ישירות מהשמש, ואינו מקרין מהאדמה, כמו בקיץ; וכאשר אנו חשים את קרניו על גבנו בעודנו דורכים על גבעת מושלגת, אנו אסירי תודה כאילו על חסד מיוחד, ומברכים את השמש אשר עקבה אחרינו אל אותו מקום עזר.

אש תת-קרקעית זו מחזיקה מזבח בחזהו של כל אדם, כי ביום הקר ביותר, ועל הגבעה הקודרת ביותר, הנוסע אוהב אש חמה יותר בתוך קפלי גלימתו מאשר אש שנדלקת על כל אח. אדם בריא, אכן, הוא משלים את עונות השנה, ובחורף, הקיץ נמצא בליבו. שם הדרום. לשם נדדו כל הציפורים והחרקים, וסביב המעיינות החמים בחזהו מתאספים האדום החזה והעפרוני.

לבסוף, לאחר שהגענו לקצה היער, וסגרנו את העיירה הסואנת, נכנסנו אל תוך מחבואם כשאנו עוברים מתחת לגג של בקתה, וחוצים את סף ביתה, כולה מכוסה שלג. הם עדיין שמחים וחמימים, וליבביים ועליזים בחורף כמו בקיץ. כשאנו עומדים בלב עצי האורן, באור המצחקק והמשובץ שפושט מעט במבוך שלהם, אנו תוהים אם העיירות שמעו אי פעם את סיפורן הפשוט.

נדמה לנו שאף מטייל לא חקר אותם מעולם, ולמרות הפלאים שהמדע מגלה מדי יום במקומות אחרים, מי לא היה רוצה לשמוע את דברי ימיה? כפרינו הצנועים במישור הם תרומתם. אנו לווים מהיער את הקרשים המספקים מחסה, ואת המקלות המחממים אותנו. כמה חשוב ירוק-עד שלהם לחורף, אותו חלק של הקיץ שאינו נובל, השנה הקבועה, העשב הבלתי יבש. כך בפשטות, ובעלות מועטה של ​​גובה, פני כדור הארץ מגוונים. מה היו חיי האדם ללא יערות, אותן ערים טבעיות? מפסגות ההרים הן נראות כמו מדשאות חלקות ומגולחות, אך לאן נלך אם לא בעשב הגבוה הזה?

בקרחת יער זו המכוסה בשיחים בני שנה, ראו כיצד האבק הכסוף מונח על כל עלה וענף צרובים, מושקע בצורות אינסופיות ומפוארות שכמו בשל גוונם מכפרות על היעדר צבע. שימו לב לעקבות הזעירים של עכברים סביב כל גבעול, ולעקבות המשולשים של הארנבת. גן עדן טהור וגמיש מרחף מעל הכל, כאילו טומאות שמי הקיץ, מעודנות ומכווצות בקור החורף הצנוע, סורפו מהשמיים אל הארץ.

הטבע מערער את מאפייני הקיץ שלו בעונה זו. השמיים נראים קרובים יותר לארץ. היסודות פחות שמורים ומובחנים. מים הופכים לקרח, גשם לשלג. היום הוא רק לילה סקנדינבי. החורף הוא קיץ ארקטי.

כמה יותר חיים החיים בטבע, החיים הפרוותיים שעדיין שורדים את הלילות הצורבים, ומתוך שדות ויערות מכוסים כפור ושלג, רואים את השמש זורחת.

"בעלי החיים חסרי המזון"
"שפכו את תושביהם החומים."

הסנאי האפור והארנבת נמרצים ושובבים בעמקים הנידחים, אפילו בבוקר יום שישי הקר. הנה לפלנד ולברדור שלנו, ולגבי האסקימו והקניסטנו, האינדיאנים המצולעים, הנובאזמבלאיטים והשפיצברגנרים שלנו, האם אין כאן את חוטב הקרח וחוטב העצים, השועל, חולדת המושק והמינק?

ובכל זאת, באמצע היום הארקטי, נוכל לעקוב אחר הקיץ אל מקומות מפלטיו, ולהזדהות עם חיים בני זמנו. פרושים מעל הנחלים, בלב כרי הדשא הכפורים, נוכל לצפות בבקתות התת-ימיות של תולעי הקדיס, זחלי הפליציפן. תרמיליהם הגליליים הקטנים הבנויים סביבם, מורכבים מדגלים, מקלות, עשב ועלים קמולים, קונכיות וחלוקי נחל, בצורתם ובצבעם כמו שרידי הים הפזורים בקרקעית, - לפעמים נסחפים על הקרקעית החלוקית, לפעמים מסתחררים במערבולות זעירות וצוננים במורד מפלים תלולים, או סוחפים במהירות עם הזרם, או מתנדנדים הלוך ושוב בקצהו של עלה או שורש עשב כלשהו. מתי הם יעזבו את מקומות מגוריהם השקועים, ויזחלו במעלה גבעולי הצמחים, או אל פני השטח, כמו יתושים, כחרקים מושלמים מעתה ואילך, ירחפו על פני המים, או יקריבו את חייהם הקצרים בלהבת נרותינו בערב. למטה, בעמק הקטן ההוא, השיחים צונחים תחת משאם, וגרגרי האלמון האדומים עומדים בניגוד לאדמה הלבנה. הנה סימני רגליים רבות שכבר נראו באוויר. השמש זורחת בגאווה מעל עמק כזה, כאילו היא מעל עמק הסיין או הטיבר, ונראה שזהו מקום משכנו של גבורה טהורה ועצמאית, כזו שלא ראתה מעולם; שמעולם לא ידעה תבוסה או פחד. כאן שולטים הפשטות והטוהר של עידן פרימיטיבי, ובריאות ותקווה הרחק מעיירות וערים.