עוגת בננות וכאב מוחלט: מה שלונדון לימדה אותי על היותי אנושי

הרהורים על תקשורת, חמלה וטיפול שקט מקרלה ועד בריטניה.

-------

אחר צהריים אחד בוולת'אמסטו

אחר צהריים אחד בוולת'אמסטו, שם התארחתי עם חבר, נכנסתי לסופרמרקט מקומי קטן וברכתי את בעל החנות. שמו היה פאוואד. תוך דקות היינו שקועים בשיחה עמוקה - הוא היה ממדינה לא רחוקה משלי, מדינה שעוצבה על ידי עשרות שנים של סכסוך וחוסן. פאוואד דיבר על הבית, על כמה הוא השתנה. הוא סיפר לי שהפשיעה ירדה כל כך עד שרוכלים יכלו כעת להשאיר עגלות ללא השגחה בלילה. "תמצא אותן שלמות למחרת בבוקר", אמר, בגאווה שקטה.

אבל אז הוא גם דיבר על השינויים הקשים - איך נערות צעירות לא הורשו עוד ללכת לבית הספר, איך חיי היומיום הצטמצמו תחת הגבלות גוברות. דיברנו בגלוי, בחום, בין בני אדם.

מאוחר יותר, כששיתפתי את המפגש הזה עם כמה חברים מקומיים, הם הזהירו אותי בעדינות: "ככה לא עובדים דברים כאן. בריטניה היא מקום מאוד פרטי. אי אפשר לדבר ככה עם זרים - זה לא הולם."

נדהמתי. האם טעיתי כשעסקתי בסוג כזה של חילופי דברים אנושיים? האם פתיחות נחשבת כעת פולשנית?

עוגת בננות ותשובה עדינה

למחרת בבוקר, לעומת זאת, קרה משהו יפהפה. שכנו הבריטי של חברי - ג'נטלמן לבן וחביב - דפק על הדלת עם עוגת בננות חמה שאשתו אפתה זה עתה. לא רק שהוא הביא את העוגה, אלא גם נשאר לשיחה. דיברנו על הכל ועל כלום, וזה הרגיש טבעי. חשבתי: אז אולי זה לא קשור ל"בריטיות" או ל"אינדיאניות".

אולי לחסד אין נימוסים לאומיים. אולי חמלה, כמו שיחה, זקוקה רק למעט פתיחות כדי לזרום.

ברייטון: שתי קומות, שני נטל, בלי מילים

מאוחר יותר בברייטון, התארחתי אצל חברה אחרת - מגשרת מתנדבת במועצה המקומית. באותו שבוע היא השתתפה בפגישת יישוב סכסוכים בין שני שכנים שגרים בדירות מועצה - אחד למעלה, אחד למטה.

בקומה העליונה גרה אישה שטיפלה במשרה מלאה באמה החולה והמרותקת למיטה. למטה גרה אם לילד אוטיסט שלעתים קרובות צעקה ובכתה בקול רם. הרעש הפריע לאישה בקומה העליונה עד כדי כך שהמשטרה ושירותי הרווחה הוזעקו מספר פעמים.

בפגישה, חברתי אמרה, "כל מה שעשיתי זה להקשיב." היא נתנה לשתי הנשים לדבר. היא שמעה את תשישותן, את כאבן, את פחדיהן. "היו דמעות," היא אמרה לי, "אבל משהו השתנה." מה שהדהים אותי היה זה: הנשים האלה גרו במרחק מטרים ספורים זו מזו. שתיהן היו מטפלות. שתיהן מוצפות. אבל הן מעולם לא דיברו זו עם זו. אפילו לא פעם אחת. תארו לעצמכם, במקום להסלים את הבעיה, הן היו מנהלות שיחה. כוס תה. דמעה. מילה של הבנה.

חמלה מעבר לטיפול קליני

הרגעים האלה גרמו לי לחשוב שוב על הסיבה שבגללה הגעתי ללונדון מלכתחילה. דיברתי בסנט כריסטופר על "כאב מוחלט" - מושג הכולל לא רק אי נוחות פיזית, אלא גם את הרבדים הרגשיים, החברתיים והרוחניים של הסבל.

בקרלה, התאמנו את המודל הזה כדי שיהיה מובל על ידי הקהילה ורגיש לתרבות. אבל מה שאני מבין עכשיו הוא שכאב מוחלט אינו מוגבל לאלה שגוססים. הוא נמצא בכל מקום.

אצל אישה מותשת מהטיפול.

אצל האם שאינה מסוגלת להשתיק את מצוקת ילדה.

באיש שנמצא קילומטרים רבים מהבית, נושא עמו נוסטלגיה שקטה למדינה שהשאיר מאחור.

באלה שרוצים לדבר אבל לא יודעים איך, ובאלה שפוחדים להקשיב.

הסיכון לאבד את האוזניים שלנו

אנו חיים בעולם שבו אינדיבידואליזם נחגג לעתים קרובות, ופרטיות - למרות חשיבותה הרבה - יכולה לפעמים להפוך למכשול ולא לגבול.

כמובן, בדידות אינה תמיד צער; עבור חלק, להיות לבד הוא בחירה, אפילו מקלט. בדידות, אחרי הכל, היא אישית מאוד - מה שמרגיש מבודד עבור אחד עשוי להרגיש מרגיע עבור אחר.

אבל אני חושש שאם חמלה נלמדת רק במסגרות קליניות - או נקשרת רק לסוף החיים - אנו מסתכנים באיבודה במקום בו היא נחוצה ביותר: במקצבים הרגילים של חיי היומיום.

אם לא נלמד ילדים איך להקשיב, איך להכיל את רגשותיו של אחר, איך לשבת עם אי נוחות, ייתכן שנגדל דור שיודע איך לתפקד, אבל לא איך להרגיש.

אנחנו, בבסיסנו, יצורים חברתיים - לא רק נועדנו לשרוד, אלא להתקיים יחד. ודו-קיום דורש יותר מנוכחות. הוא דורש שנבחין זה בכאב של זה.

הרהור מסכם

מה שהתחיל כטיול מקצועי הפך, עבורי, לסדרה של שיעורים אישיים מאוד.

באתי ללונדון כדי לדבר על מערכות טיפול, על מודלים פליאטיביים. אבל מה שאני נושא איתי הוא משהו פשוט יותר: שיחה עם בעל חנות, פרוסת עוגת בננות, השתיקה בין שני שכנים נאבקים.

אלה אינם רגעים יוצאי דופן. אבל אולי חמלה לעולם אינה כזו. זה לא עניין של מחוות גדולות. זה עניין של להחזיק מקום - לסיפורים, לצער, אחד לשני.

גם זה טיפול פליאטיבי. וזה, אני מאמין, הטיפול שהעולם הכי זקוק לו כרגע.