עלינו להכיר בחרדה שלנו לגביה. עלינו להכיר בחרדה שלנו. אבל אסור לנו לפחד. והכרת תודה היא...
גב' טיפט: עלינו להכיר בחרדה שלנו, אך אסור לנו לפחד.
בר. שטיינדל-ראסט: לא פחד. יש הבדל גדול. תראו, חרדה, או חרדה, להיות חרד, מילה זו מגיעה משורש שפירושו "צרות" וחנק, והחרדה המקורית היא חרדת הלידה שלנו. כולנו מגיעים לעולם הזה דרך תהליך מאוד לא נוח של לידה, אלא אם כן במקרה מדובר בניתוח קיסרי. זה באמת מאבק של חיים ומוות גם עבור האם וגם עבור הילד. וזהו המקור, האבטיפוס, של חרדה. באותו זמן, אנחנו עושים זאת ללא פחד, כי פחד הוא ההתנגדות כנגד חרדה זו. תראו? אם אתם הולכים איתו, זה מביא אתכם ללידה. אם אתם מתנגדים לו, אתם מתים ברחם. או שאמכם מתה.
גב' טיפט: אז, חרדה היא - לא רק תגובה מובנת, אלא גם הגיונית להרבה חוויות אנושיות.
האח שטיינדל-רסט: זוהי תגובה הגיונית, ועלינו להכיר בה ולאשר אותה, כי הכחשת החרדה שלנו היא צורה נוספת של התנגדות.
גב' טיפט: נכון. אז זה הגיוני, אבל הפחד הוא בעצם אותו רגע של התנגדות.
האח שטיינדל-רסט: אבל הפחד הורס חיים.
גב' טיפט: וזהו מהלך שונה לחלוטין, והוא לוקח אותנו, את גופנו, את מוחותינו, לכיוון שונה לחלוטין.
בר. שטיינדל-ראסט: הורס את זה, כן. וזו הסיבה שאנחנו יכולים להסתכל אחורה על החיים שלנו, לא רק על הלידה שלנו, אלא על כל הנקודות האחרות שבהן נקלענו למצבי לחץ ממש וסבלנו מחרדה. חרדה אינה אופציונלית בחיים. היא חלק מהחיים. אנחנו מגיעים לחיים דרך חרדה. ואנחנו מסתכלים עליה, וזוכרים אותה, ואומרים לעצמנו, עברנו את זה. עברנו את זה. עברנו את זה. למעשה, החרדות הגרועות ביותר והמצבי לחץ הקשים ביותר בחיינו, לעתים קרובות, שנים מאוחר יותר, כשמסתכלים עליהן אחורה, מתגלות כהתחלה של משהו חדש לגמרי, חיים חדשים לגמרי.
גב' טיפט: נכון, נכון.
בר. שטיינדל-ראסט: וזה יכול ללמד אותנו, וזה יכול לתת לנו אומץ, גם עכשיו, כשאנחנו חושבים על זה, במבט קדימה ובאמירה, כן, זו נקודה קשה. זו בערך הנקודה הקשה ביותר שהעולם היה אי פעם בה, או לפחות האנושות. אבל, אם נלך עם זה - וזה יהיה חיים של הכרת תודה - אם נלך עם זה, זו תהיה לידה חדשה. וזה אמון בחיים. והליכה עם זה אומר שאתה מסתכל, מהי ההזדמנות...
גב' טיפט: אז, ואני חושבת, בשבילך, מה שאת מתכוונת אליו, בשבילך, הכרת תודה היא באותה מידה להיות נוכחת ברגע, אבל בשבילך, זה גם לראות את ההזדמנות ברגע. מעבר...
האח שטיינדל-רסט: אני רואה את ההזדמנות.
גב' טיפט: ...הנסיבות הנוכחיות.
האח שטיינדל-רסט: ומנצל את ההזדמנות.
גב' טיפט: אוקיי. אז זה מאוד פעיל...
בר. שטיינדל-רסט: כן.
גב' טיפט: זה מאוד פעיל.
בר. שטיינדל-ראסט: וזה מאוד קשה כי לחרדה יש דרך לשתק אותנו. אתם מבינים? אבל מה שבאמת משתק אותנו הוא פחד. זו לא החרדה, זה הפחד, כי הוא מתנגד. ברגע שאנחנו מוותרים על ההתנגדות הזו - ולכן, הכל תלוי באמון הזה בחיים. אמון. ועם האמון הזה, עם האמונה הזו, אנחנו יכולים להיכנס לחרדה הזו ולומר, זה נורא, זה מרגיש נורא. אבל זה יכול - אני סומך על כך שזו רק עוד לידה למלאות גדולה יותר.
גב' טיפט: אמרת שאלוהים הוא כיוון, ולא משהו.
בר. שטיינדל-ראסט: כיוון. כן, אבל לא כיוון לא אישי, מבין?
גברת טיפט: הממ-הממ.
האח שטיינדל-ראסט: יש שורה נפלאה של רילקה שבה הוא מתפלל לאלוהים. אתה יודע גרמנית, אז אני אגיד את זה קודם בגרמנית...
גב' טיפט: ואני אוהבת את רילקה, כמוך. כן, תגידי את זה בגרמנית, בבקשה.
BR. שטיינדל-ראסט: הוא אומר, "איך ג'ך דוך איממר אוף דיך זו, מיט מיינעם גארן געהן. אז הוא אומר, "בכל צעד שאני עושה, אני הולך לקראתך. כי מי אני ומי אתה אם אנחנו לא מבינים אחד את השני?" לִרְאוֹת? זה נאמר על המסתורין הגדול הזה, אבל כשאני אומר מסתורין, אני מתכוון לא למשהו מעורפל, אני מתכוון למשהו מאוד ברור.
גב' טיפט: ובכן, זה מחזיר אותנו לתחושת השייכות. אותה שייכות שנמצאת בלב...
בר. שטיינדל-ראסט: זה ממש שם בפנים. אני הולך אליך, מבין? ברגע שבן אדם אומר "אני", באותו רגע אני מציג "אתה". זה אומר שאני אומר "אני" כי אני קשור ל"אתה", אותו "אתה" מסתורי שתמיד נמצא כאן. ובמובן הזה, המסתורין הזה אינו משהו לא אישי.
גב' טיפט: הממ-הממ. זה יחסי.
בר. שטיינדל-רסט: זהו קשר - בסופו של דבר הכל מסתכם בקשר.
גב' טיפט: כן. אמרת גם, מצאתי את זה כל כך מעניין - "מיסטיקה היא חוויית שייכות בלתי מוגבלת."
האח שטיינדל-רסט: כן.
גב' טיפט: המיסטיקה הזו - כי, שוב, אני חושבת שזו מילה - את משתמשת במילה "מיסטיקה" בתרבות המערבית, ואנשים עשויים לחשוב על משהו מאוד מופשט ואליטיסטי מאוד.
בר. שטיינדל-ראסט: לא, לא. אני מאמין שכל אחד מאיתנו הוא מיסטיקן כי יש לנו את החוויה הזו של שייכות מדי פעם, משום מקום, נשים אומרות לעתים קרובות שכאשר הן יולדות ילד, הוא נולד, או כשאנחנו מתאהבות, יש לנו את תחושת השייכות הזו. או, לפעמים, בלי סיבה מיוחדת, פתאום בטבע אתה מרגיש אחד עם הכל. ולכל בן אנוש יש את זה. אבל מה שאנחנו מכנים המיסטיקנים הגדולים, הם נותנים לחוויה הזו לקבוע ולעצב כל רגע בחייהם. הם אף פעם לא שכחו את זה. ואנחנו, בני האדם, כולנו, נוטים לשכוח את זה. אנחנו פשוט שוכחים את זה. אבל אם נזכור את זה, אז אנחנו באמת קשורים לתעלומה הגדולה הזו. ואז נוכל למצוא בה שמחה.
[ מוזיקה: "Fünf Klavierstücke, Op. 3: I. Andante" מאת ריכרד שטראוס, בביצוע גלן גולד ]
גב' טיפט: אני קריסטה טיפט, וזה " על היות ". היום במנזר גוט אייך בסנט גילגן, אוסטריה, עם האח דיוויד שטיינדל-ראסט.
[ מוזיקה: "Fünf Klavierstücke, Op. 3: I. Andante" מאת ריכרד שטראוס, בביצוע גלן גולד ]
גב' טיפט: זה דבר נועז מאוד שאת אומרת, שכל אחד יכול להיקרא מיסטיקן. שמיסטיקה אינה, עבורך, נחלתם של אנשי מקצוע. שמיסטיקה היא משהו שהוא זכותו מלידה של כל בן אנוש.
בר. שטיינדל-ראסט: כן. המיסטיקן אינו בן אדם מיוחד. כל בן אדם הוא סוג מיוחד של מיסטיקן. ומעולם לא הייתי בסביבת סוג המיסטיקן המסוים הזה שאתה יכול להיות, כי אתה ייחודי. מעולם לא הביא אף אחד את הכישרונות וגם את החסרונות שגם הם שייכים לו. וזה מתחבר קשר הדוק מאוד למה שאני מתכוון כשאני אומר "תעלומה". זה לא משהו מסתורי כשאני אומר את התעלומה הגדולה הזו, התעלומה האלוהית הזו שאנו מתמודדים איתה.
ובחוויה המיסטית, זה משהו שאנחנו לא יכולים לתפוס. אתם מבינים, אנחנו לא יכולים לנסח את זה במילים, אנחנו לא יכולים לדמיין את זה בתמונה, אנחנו לא יכולים לנסח את זה במושג. אנחנו לא יכולים לתפוס את זה. אבל אנחנו יכולים להבין את זה. יש הבדל גדול בין תפיסה להבנה. ואתה מבין את זה בכך שאתה נתפס. זה עושה לך משהו. ואנשים רבים חווים את זה ברמה אחרת עם מוזיקה. אתה מבין מוזיקה, אבל אתה לא יכול לתפוס מוזיקה. אתה לא יכול. מה יש לתפוס?
גב' טיפט: ואת לא באמת יכולה לדבר על זה. את לא יכולה...
בר. שטיינדל-ראסט: אתם אפילו לא יכולים לדבר על זה, כי אין לכם מילים ומושגים. אבל אתם יכולים להבין את זה כשאתם מאפשרים לזה להשתלט עליכם, ואתם מתמסרים למוזיקה. והתעלומה הגדולה הזו - אפשר לקרוא לזה חיים, או אלוהים, או מה שזה לא יהיה - התעלומה הגדולה הזו שכל בני האדם מתמודדים איתה תמיד, ושאנחנו גם לא יכולים לתפוס אותה, כמובן, אבל אנחנו יכולים להבין אותה בכך שאנחנו מאפשרים לה לעשות לנו משהו. ופתיחות זו יכולה להיות שקטה לחלוטין. פתיחות שקטה היא צורה נפלאה של תפילה.
גב' טיפט: אחת הדרכים - את מדברת על תפילה, גם בהקשר של הכרת תודה, כעל כל דבר שמעצים את ליבך, נכון? שזו דרך להתחיל לדבר על חוויית התפילה.
האח שטיינדל-ראסט: כן. ומה שאנו חווים כשאנו אסירי תודה הוא שמשהו מרים את ליבנו, אותה שמחה שהיא הכרת תודה, ושמחה זו היא תפילה משום שהיא מרים את ליבנו. כל מה שמרים את ליבנו. ולכך נועדנו.
גב' טיפט: כן, ואת אמרת, "אם דיג הוא זה שרומם את ליבך, אז דיג הוא התפילה שלך."
בר. שטיינדל-רסט: כן.
גב' טיפט: או חלק מתפילתך. אני יודעת שאני חייבת לסיים. אני מניחה, אולי רק, סוף סוף - למדת פסיכולוגיה. ואני מרגישה שאת מודעת מאוד לאופן שבו זה אינסטינקטיבי עבורנו להטיל ספק בהכרת תודה. אולי זה נכון בתרבות המערבית, נכון? להטיל ספק בהתאמתה או בטהרתה וגם לחשוד במניעים של אחרים - אנחנו מסתבכים מאוד כשאנחנו נכנסים לטריטוריה הזו של הכרת תודה - ולמנוע הכרת תודה מאחרים.
אתה מדבר על האומץ שלנו לרדת לעומק שהכרת תודה פותחת. ואני תוהה אם תוכל לספר קצת יותר על זה, ואולי איך זה הגיע אליך, איך חווית את הירידה לעומק הזה.
בר. שטיינדל-ראסט: כן. כשאני מדבר על עומק וכן הלאה, אלו הן רק תמונות, התמונות הפואטיות שאסור...
גב' טיפט: אבל אני חושבת שזו שפה מאוד מגנטית.
בר. שטיינדל-ראסט: כן. ובכן, לשפה הפואטית יש יותר כוח מרוב השפות האחרות. אז רצית שאהיה אישי. כשאני מתמודד עם משהו, למשל, שאני חייב לומר עליו, "אלוהים אדירים, על כך אני לא יכול להיות אסיר תודה, כמובן. ואיפה אני מוצא את ההזדמנות בזה?" זה קל מדי ואני צריך לאכול את המילים שלי.
ואז אני משחרר את כל זה, את כל המחשבה הזאת, ואת כל זה - ואני פשוט מנסה לשבת בשקט. זה כאילו אתה לוקח את כל החבילה הזאת של דברים שאתה לא אוהב במיוחד להתמודד איתם, ואתה זורק אותם לאגם. והם יורדים, ויורדים, ויורדים. ואז אתה פשוט משתיק את עצמך. וכשאתה נהיה שקט מספיק, זה יכול לקחת הרבה זמן, או שזה לא ייקח הרבה זמן, וזה יכול להיות לא בישיבה אחת, זה יכול לקחת ימים או שבועות. אבל כשאתה נהיה שקט מספיק, אז בלי שתצטרך להבין משהו, צצה איזושהי תשובה. זה הכי טוב שאני יכול לעשות כדי לבטא את זה. אבל אנחנו מוצאים, איכשהו, את הדרך החוצה. לזרוק את זה לאגם זה כאילו אין התנגדויות. אתה לא נותן...
גב' טיפט: אוקיי, אז את נותנת...
האח שטיינדל-רסט: ...אל תרגיש.
גב' טיפט: ...להיפטר מהפחד הזה, מהדחף הזה...
האח שטיינדל-רסט: שחררו את הפחד.
גב' טיפט: ...לפחד.
האח שטיינדל-ראסט: פשוט קבלו את זה. האומץ הזה, ההחזקה השקטה הזו, ההחזקה ו-- זה מוביל ללידה חדשה. אני לא יכול להוכיח את זה, אבל אני יכול לעודד אתכם לנסות, כולם נסו. ואני חושב שגם אתם תמצאו את זה.
גב' טיפט: אוקיי. אני חושבת שאנשים חשים, מרגישים שאנחנו חיים בתקופה חשוכה מאוד. על מה את אסירת תודה כרגע בעולם? מה נותן לך תקווה? היכן הכרת התודה שלך מוצאת מקום שופע?
בר. שטיינדל-רסט: ובכן, דבר אחד כבר אמרתי בקנה מידה גדול יותר, במבט לאחור ולראות שכל החוויות הקשות ביותר תמיד מובילות למשהו חדש ואפילו למשהו טוב יותר אם אנחנו בוטחים.
גב' טיפט: אפילו מבחינה תרבותית, אפילו מבחינה גיאופוליטית.
בר. שטיינדל-ראסט: בכל רמה, בכל רמה. אבל כדי להמשיך הלאה, מספיק להיות אסירי תודה על הנשימה הבאה, כי זה לא מובן מאליו. שאוכל לקחת עוד נשימה. ואם אני חושב על מיליוני האנשים שיש להם קשיי נשימה, וכאן אני יכול לנשום. רק לזכור את זה. פשוט להיות אסירי תודה על הנשימה הבאה.
גב' טיפט: בסדר. תודה רבה.
האח שטיינדל-רסט: בבקשה.
גב' טיפט: היה ממש, ממש נפלא להיות כאן.
[ מוזיקה: "ואלסים 6-10, אופ' 7" מאת יוהאן שטראוס, בביצוע נפוליאון קוסט ]
גב' טיפט: האח דיוויד שטיינדל-רסט הוא המייסד והיועץ הבכיר של רשת לחיים אסירי תודה. ספריו כוללים את "הכרת תודה: לב התפילה" , "שייכות ליקום" , ו"לב מקשיב: רוחניות החושניות הקדושה" .
אם אתם רוצים עוד הכרת תודה, אתר האינטרנט של האח דוד הוא gratefulness.org, והוא אחד האנשים המופיעים בסיכום מחקרים והרהורים, elementofgratitude.org.
באתר onbeing.org, תוכלו להירשם לקבלת אימייל שבועי מאיתנו, מכתב מלורינג פארק . בתיבת הדואר הנכנס שלכם בכל שבת בבוקר - רשימה אוצרה של מיטב הדברים שאנו קוראים ומפרסמים, כולל כתבים של תורמים אורחים. השבוע, תוכלו לקרוא את ג'ון פאוול, חוקר גזע ושייכות. מצאו את כתביו ועוד הרבה יותר באתר onbeing.org.
ב"על Being" מככבים טרנט גיליס, כריס היגל, לילי פרסי, מריה הלגסון, מאיה טארל, אנני פרסונס, מארי סמבילאי, טס מונטגומרי, אסיל זהרן ובת'אני קלוקר.
הצלחנו לנסוע לאוסטריה לבקר את האח דוד בזכות תרומה מיוחדת מקרן ג'ון טמפלטון.
תודה מיוחדת השבוע גם למרגרט ווייקלי, קריסטי נלסון, האח תומאס הסלר, ושאר הצוות במנזר גוט אייך בסנט גילגן, אוסטריה.
שותפי המימון העיקריים שלנו הם:
קרן ג'ון טמפלטון.
קרן פורד, שעובדת עם בעלי חזון בחזית השינוי החברתי ברחבי העולם, באתר fordfoundation.org.
מכון פצר, מטפח מודעות לכוחה של אהבה וסליחה לשנות את עולמנו. ניתן למצוא אותם באתר fetzer.org.
קרן קליופיאה, התורמת לארגונים השזורים יראת כבוד, הדדיות וחוסן במארג החיים המודרניים.
קרן הנרי לוס, לתמיכה בתאולוגיה ציבורית מחודשת.
וקרן אוספרי, זרז לחיים בריאים, מועצמים ומספקים.